יומן

התקופות שבהן הדיכאון חוזר ומתיישב עלי כמו ענן, אולי כמו ערפל חסר צבע, אלו תקופות קשות. אבל בדיעבד הן מחוקות מהזיכרון. אני לא זוכרת מה היה. וכשאני בתוכן הן מוזרות עוד יותר כי אז גם הזיכרון היומיומי אינו קוהרנטי. היום למשל שכחתי איך אני שותה את הקפה שלי. שני סוכר או אחד וחצי? ניחשתי שאחד וחצי אבל טעיתי. האם באמת עבר כל כך הרבה זמן מאז ששתיתי קפה? לא. לכל היותר כמה ימים. הכוס עם המשקע השחור עדיין נמצאת כאן לידי. מתי זה היה ששתיתי אותה? במצב רגיל, כשאני לא בתקופת דיכאון, אני שותה קפה כל בוקר ולפעמים כמה כוסות ביום. אז כמה ימים אני כבר ככה? זה כבר שבועיים? יכול להיות שרק שבוע? אולי שלושה? זה מוזר, ההתרופפות הזאת של הקשר עם המציאות הקונקרטית. למזלי זה נשמר תמיד בגבולות הסביר. אני לא אשכח למשל שצריך לטפל בבת שלי: לקחת אותה לגן ובחזרה, מקלחת, לאכול, סיפור לפני השינה. אני לא שוכחת לדבר איתה ולשאול איך היא מרגישה. אבל אני שוכחת כמה זמן אני כבר בתוך ענן ושוכחת איך אני שותה קפה ואם התקלחתי אתמול או לא. שוכחת כמה זמן עבר מאז שקיבלתי מחזור ואם כאב הבטן החד הזה יכול להיות בגלל שזה כבר ביוץ.