יומן

אחרי שיירצחו ויחוסלו ויסוכלו וינוטרלו מן העולם,

או שיסולקו, ייפלטו, ימצאו עצמם מחפשים מקום אחר,

איש לא יזכור שהם היו

ושהיה דבר כזה, במאה ה-21,

במקביל לאינטרנט ונייד ושבועת היפוקרטס ודמוקרטיות ליברליות,

ואמנות בינלאומיות וחוקה וחוקים ונאורות של המאה ה-21

כזאת-

כביכול כזאת-

אחרי כל זה

אף אחד לא יזכור שהם היו.

הרוחות שלהם לא יבואו לרדוף בחלומות של אף אחד

חוץ משל אלו שניסו להזכיר אותם מדי פעם,

באיזו אמירה ברורה ומלאה בחששות

להתנכלות והשלכות,

או סתם מבט של כעס עצור של אבא

שלא אומר כלום, אבל מביט בך כמו בוגדת

או משוגעת חלקית.

מביט בך ולא מבין איך הילדה הטובה שלו

שאת טוב הלב שלה הוא טיפח כמו שמטפחים גינה

או ילדה טובה, הלוואי,

איך מכל זה יצא הדבר הזה שכאן מולו קורא לצדק

שמחוץ לציונות.

גם הרוחות שלהם ינוטרלו, יסוכלו, יחוסלו וירצחו,

עד שלא ישאר מהם דבר.

לא זיכרון, אפילו לא כמה משפטים בספר היסטוריה משעמם

של תלמידי כיתה ט' בבית הספר הריאלי בחיפה

החד לאומית וחד לשונית.

אני מביטה במחיקה העתידית הזאת:

ובשונה מהעוגן הפנימי שהיה לי מאז ומתמיד,

היא נראית לי אפשרית פתאום.

הרעים ינצחו ואני אחת מהם.

הנמחקים ינוטרלו ואני לא יכולתי להושיע.