המציאות כואבת לנו בנקודות החבויות בנשמה, ובשכבות התחתונות של העור. לפעמים נדמה שכאשר היא מקישה על שכבת העור העליונה, חולף זמן רב עד אשר תפרוץ פנימה, ותכה, ותיזון מאתנו כחיית בר מורעבת. אומרים עלי שאני מבדילה עצמי מאנשים אשר רתומים למציאות בכניעה, ומאשימים אותי בהנתקות. מדובר בטעות חמורה, המודעות שלי בשלה הרבה יותר מזו שהם מתיימרים לקחת בה חלק, אך זו נשארת סתורה בעיניהם. אני אדם אשר רדום בחלקו, ונאור בחלקו האחר. אותו חלק מלא בעצבים קטנים שנפרשים לארכו לרחבו, והוא מגיב גם אל המגעים הרכים ביותר. היכולת לנתב ביניהם הייתה הופכת אותי למאושרת. אך בהווה אני נאלצת לקבל את המצב כפי שהוא, כאשר אני מודעת להשלכותיו. כאשר יש לי האפשרות להמנע מדבר שעשוי לחלחל אל השכבה התחתונה של העור בהשראת הזמן, שעלולה להפר את האיזון החל בי ולהקיז דם - אהיה מוכנה לנקוט בכל הצעדים הדרושים על מנת להמנע ממנו. אלחם ואתעלם מצלו של ההגיון, מהסיפוק הקלוש הטמון בהתמסרות, ומחוות דעתה של החברה. אלחם למען השפיות שלי, או למען רגעים אחדים בהם הלב שלי פועם בדיוק בקצב הנכון. בעבורי מימוש מטרה זו הנה ראויה יותר מכל.
לפני 15 שנים. 21 בפברואר 2009 בשעה 16:37