Temporary Sanity

אני לא אוהבת את האופן בו צליל שמי נפרט על מיתרי קולה ופורץ מבין שפתיה, או את הרחשים הדקיקים אשר פורצים מבעד לסדקים בקירות. אני לא אוהבת את ההד הנוצר בחלל החדר הריק למחצה, אשר גורם לחלקיקי הקול לזנק בין ארבע קירותיו כאחוזי תזזית. אני לא אוהבת את צלצול הטלפון שהצמדתי לשמו כאשר הוא משתהה לאורך דקות ארוכות, כהופך טורדני כמעט כמותו. אני לא אוהבת להכיר בעובדה שישנם אלו אשר שמו אתגר בפני עצמם להגיע אלי בכל מחיר, ובאלו המסרבים להבין רמזים כמבקשים להתנחם באמת בדויה. אני לא אוהבת להמתין לרגעים של חורבן, להיות בטוחה בהם וכמו שלחזות את התמוטטותם של הקירות למרות שפני השטח שלווים לחלוטין למראית עין. אני לא אוהבת לקמול תחת מטען אנרגטי עוין, ואת אלו המפזרים אותו מסביבם ללא משים. החמצן כמו שהולך ומתמעט, הריאות נשחקות. אני לא אוהבת לזהות אותם בחלומותיי, בעצם הופעתם שם הם כמו שגורמים לזמן להאט את צעדיו, קוראים בפניי פרקים מתוך תקופה שהעדפתי לקבור. אני מתעבת את ההבזקים, תמונה ישנה שעולה לפניי בטרם שקעתי בשינה, זיכרונות עשויים היטב, תווי הפנים שלהם, המילים שאמרו, הכול נעשה צלול כל כך. אני שואלת את עצמי כיצד קורה שזמנים מולידים זמנים אחרים, והאם יהיה בהם חסד לאפשר לאדם כמוני להישיר מבטו אל ההווה.


אני אוהבת את השעון העתיק התלוי מעלי, את תזוזת המטוטלת ואת קולו העצום הפורץ אחת לשעה. אני אוהבת אנשים שמזמזמים, גם כשהם עושים זאת כמסווה לאי-נוחות. אני מעריכה דיוק לפרטים, פרטנות שנעשית לשם מסירתה של מחשבה באחדותה ולא לצורך יומרה. אני אוהבת את צלילם של הנבל, הכינור והפסנתר, בידיו של האדם הנכון יהיה בכוחם לזרות שלווה בכל. אני אוהבת תוכניות טלוויזיה ישנות המיועדות לילדים, ואת העובדה שהן גורמות לי לשחזר בדמיוני את החלקים היפים מתוך ילדותי, אלו שהתרחשו בשנים שקדמו לערפל. לפעמים אני אוהבת לשקוע, אך לא לפרק זמן ממושך מדי. אני אוהבת להכיר בעצמי, להבין את מהותן של הבחירות הקטנות שאני עושה בהיסח הדעת. אני אוהבת לדעת שהקרקע עליה אני ניצבת מסוגלת להחזיק אותי, הרסנית ככל שאהיה. אני אוהבת את האופן בו הכאב והגעגוע מוכיחים את ערכו של אדם בעיניי, ואת הדרך בה הם מכרסמים את דרכם אל תוכי, מלאי תוכחה. אני אוהבת את העיגול הכהה שמסביב לאישוניו, את הערגה שלי לחום גופו ואת האופן בו נוכחותו ממלאה אותי ברגיעה.



It's the little things

that make the word

אני לא שונאת אותך. אני לא מכירה אותך מספיק לכדי שאשנא אותך. אני שונאת את ההשפעה שיש לך עלי. נדמה שכל מי שנכנס לחיי לאחרייך כמו שיועד להוות כחלופה לך, הנחתי להם למדוד את נעלייך ומשתי מהם כשהשלמתי עם העובדה שהן גדולות לכדי שיוכלו למלאן. אולי הן תמיד יהיו. כמו מחלה, הערגה הולכת ומתפשטת. הלהבה קטנה וגדלה בהתאם לנסיבות. גיחות קצרות וזמניות, אפשרויות של כמעט, הרי שידוע לכל שלעולם לא תפתח בפניי דלת של ממש. צדקת כשטענת שמגיע לך יותר, ואני הייתי שם למחות בעבורך, למחות דמעות של צער. כמעט שהייתי מסוגלת להרגיש את הכאב שלך, ולהכיר בתכליתיות שלו, במידת ההפסד. אולי משום שגם אני ידעתי אכזבה דומה, אני עושה סימולציה ומחברת בין הקווים, התמונה המטושטשת שנוצרה מחברת אותי למציאות. ואולי זה אתה, אולי זה תמיד היית אתה. מתוך התנודות היומיומיות שלך, בחירות קטנות והגדרות של זהות, הצלחת להזכיר לי את הזהות שלי עצמי. כל כך השתדלתי להיבלע בקהל, שהספקתי לשכוח מה עושה אותי לאדם שאני. אך אני לא מייחדת את עצמי בכך, הרי זה מה שאתה עושה הכי טוב, מעניק לכולנו השראה. זאת אף פעם לא הייתה אהבה, חשוב שנדע להניח את הדברים במקומם. בקרוב אצליח לשוב ולדחוק אותך אל עליית הגג, אל מאחורי רצף המחשבות. אני ממשיכה להתפתח ולהגות, לקמול ולהיעצר. לשקוע במקורות, בחרטה ובתיעוב עצמי, ולזכור את הדברים שמשאירים אותי כאן.



"שכבתי על הגב והבטתי בגבר ששכב לצידי, שהשיב לי מבט. הסטתי את ראשי והתבוננתי בצללים שנפרשו על התקרה. ניסיתי לפרש את הצורה שלהם. התחלתי להרגיש חנק בקרון. ניסיתי לדמות מצב בו מישהו נשכב לצידי ומנחש איתי את הצורות הפזורות בחלל החדר, או מניח איתי מלבנים של דומינו ראלי ומשתדל שלא להפיל אותם עד שנשתלט על כל החלל בסלון. מישהו שיתלווה אלי בבוקר להניח צלוחית חלב לחתולים שגרים מעבר לגדר. אני מחפשת אדם שאוכל לעשות איתו יותר מאשר לגלות בפניו את מי שאני ולשמוט את כל המסכות, אלא גם להיות מסוגלת להישאר נאמנה לאדם שנמצא מאחוריהן. שבתי להסתכל על האדם שהיה איתי, והבנתי. הבנתי שהוא לעולם לא יוכל לתת לי את מבוקשי."

ג'ולי עמדה שעונה על אחד מקירותיה הדקים של הספרייה. החדר העתיק הכיל מדפים רחבים ומאובקים, אשר ביניהם היו פזורים מספר כיסאות עץ. היות והחדר היה ריק למחצה, דפיהם הזהובים של הספרים השמיעו רשרוש חד בכל עת בה אחד הקוראים האילמים הפך את הדף. ג'ולי הביטה בהם ממקומה, פוערת את עיניה במעין אימה חסרת תכלית. הדממה המהוסה כמו שהפכה מוצקה והחלה להתהדק על פרקי ידיה הדקים, נצמדת אל עורה החיוור וגובה ממנה את חושיה, מורה לה להשתיק את קולה. ג'ולי הפכה להיות לעוד בריה אילמת אשר מבקשת להגיע לידי פורקן בחסדן של המילים הכתובות. למרות שסברה כי השקט האופף אותה עתיד להעיר את הקולות שבראשה ולהעניק חיות מחודשת למחשבותיה הטורדניות, היא חשה בהן קמלות בכניעה. בצעדים קטנים, היא החלה לפסוע לאורך המדפים, אצבעותיה הארוכות מטיילות מעל דפנות הספרים המסודרים לרוחבם. שתיקתן הכנה של המילים הכתובות היו ככוח מנוגד לגופה הגווע, לאנקתה החנוקה אשר עוררה הד עמום בין כתליה. ג'ולי אחזה בספר דקיק למראה ושלפה אותו באיטיות מתוך המדף, כריכתו הייתה בצבע הלילך ועליה לא הודפסה מילה. היא התיישבה על כסא העץ אשר הוצב בסמוך למדף, ונשפה על האבק אשר נאסף על חזית הכריכה. ליטפה את ארכו בכריות אצבעותיה, ועצמה את עיניה. בדמיונה היו הצללים מרקדים ברוך על פני הקירות המוארים למחצה, מנגינה שקטה ליכדה אותם בעוצמתה החרישית ואלו נענו לה במסירות. גופה של ג'ולי החל מקיז מתוכו את שעוררו את יגונו. דמויות שקופות ודקיקות נחלצו מפרקי אצבעותיה, מצטרפים אל הצללים אשר קפאו על הקירות, אחוזי תובנה. הם שבו ונשבו בריקודם האיטי, על פני קירותיה הדקים של הספרייה, ואלו נמלאו חום ופלטו חשמל. ג'ולי התמתחה בין כתלי גופה, נדמה היה לה כי עד אותה העת לא הכילה את גופה במלואו וכעת החלה לזרוע עצמה בתוכו. שפתיה נפסקו מעט, להשמיע את אנקתה. אך זו אינה נפרצה מתוך גרונה, אלא עשתה דרכה ממבעד לקירות, מבין הדפים. החדר נרעד כולו, הספרים ניתקו ממקומם ונפערו מעצמם, מפיקים קול רשרוש חד. רק אותה מנגינה שקטה נותרה כשהייתה כל אותה העת, משיבה את האיזון והטוהר לחלל החדר הרדוף. ג'ולי רכנה מטה, מניחה את מצחה על פני כריכת הספר. המנגינה פסקה. כאשר הזדקפה, שב הסדר למקומו. הצללים לא היו עוד משוכים על הקירות, ויתר הקוראים האילמים שבו לפקוד את החדר. ג'ולי התרוממה ממקומה, ועשתה את דרכה לעבר דלת היציאה. עיניה בורקות, וסומק זר עולה בלחייה. היא עזבה את חדר הספרייה, אצבעותיה לופתות עדיין ספר דקיק שכריכתו בצבע הלילך, אלא שכעת נוספו לו אותיות גדולות אשר היו טבועות בחזיתו. להשיב לו תכלית, כתכלית אשר ג'ולי זכתה בה זה עתה.

(נכתב ב21 באוקטובר 2009)

בנגינתו שפך אור בין הכתלים
הפינות החשוכות הקיצו
מלכים החוו לו בעיניהם
לקבל את פניו

פאר ילבישוהו והדר יהדרוהו
מבלי שהשיב את פניהם
באמרו מילה אחת
היו יתרתם נאלמים דום

גוו משוך מעלה
ועיניו כאבני ברקת
היו שניחשו את כזבו
בעיניי היה אל

בנגינתו שפך אור בין הכתלים
בעוד ששירה אילמת ממלאה את גרוני
הייתי רוכנת על ברכיי
דומעת דמעות של דם.

(6.11.09)
-

למרות הפשטות שקיימתי בכתיבתו, והעובדה שזו נערכה מספר דקות היות והמילים כמו שנכתבו מעצמן - הקטע יצר בעבורי קושי. כל דבר פשוט עשוי ברובו כנות גלויה, חוששני שהוא מתאר את מצבי במדוייק. האמונה מותירה אותנו שקטים ונתמכים, בעוד שאי-האמונה משיבה אותנו אל המרכז שלנו ומאפשרת לנו לחיות את החיים במלואם, ללא האזנה למילים חסרות תכלית או בהייה בנופים מעוורים. הקטע נכתב עבור אדם שאהבתי, אהבה שבחציה הייתה אפלטונית ובחלקה האחר הייתה מינית. האדם שכתבתי בעבורו עשה את דרכו אל ייעדו מבלי להתחשב ביתר הצופים אשר תלו בו תקוות שווא, אך הפלאים אשר נרקמו בחזותו המרשימה אפשרו את שתיקתם. אך בעוד שהפנתי את תשומת ליבי אליו, החלה הפרה נוספת של החוקים השקטים שנקבעו על ידי, וזו שמטה את האדמה מתחת לרגליי והציבה אותי מול הווה נגוע, פגום. האמת עליה נשענתי זמן רב כל כך נתגלתה בחלקה כשקרית, הכרתי במציאות הופרה בחסותה של נגינתו השקטה. קשה מאוד לזעזע אותי, הפליאה הותירה אותי קפואה ונאלמת, משתדלת לעכב את הכרתי במתרחש. אני צופה את חסדיו של החורבן, את הטוב שעשוי להגיח מתוככי ההריסות. אני טובעת את הפיצוי שלי על קובץ של חודשים אבודים ומילים ריקניות, יותר ממני עצמי מאשר ממנו.

ערפילית מאובקת של אחר צהריים חורפי מפזרת עצמה בין הגגות, ומטילה תחתיה צל כבד. אני ישובה בחדרי, שרויה בתבוסתי, כשקרירות מצמררת עוטפת את גופי. אילו היית לצידי, הייתי מתגעגעת אלייך עוד מכפי שהנני כעת, אך אולי היית גורם לי לקדש את הקור. בשלהי היום, אפרך מפוזר סביבי ונשימותייך חמות בערפי, ואני הוזה את מגעך שוטף אותי, אלייך. אילו בחרת למות, השתדל שלא לגרום לי לפסוע בעקבותייך, כי עוורוני אינו מבטיח כפי שהיה בעבר.

הייתי רוצה שתעוור אותי, שתציף אותי. עד לכדי שאהיה בטוחה בך, עד לכדי כך שאהיה מסוגלת לשכוח.

הייתי רוצה לדעת שנותר לי דבר מה לחיות בעבורו. בשעות האפורות בהן אני כנוע, כאשר נפשי כמהה להיחלץ מתוך גופי על מנת להימלט ממני ומתצליל חיי המקודש והארור – הייתי רוצה לדעת שנותר לי דבר מה שיאחה את פצעיי בעצם מהותו, ישרה עלי שלווה פלאית שתרסן את אנקתי הגדולה. ישנם הסבורים שאכן נטרפה עלי דעתי, הם מייחסים לחוות דעתם מקצועיות. המקצועיות המתוארת מוצגת על ידי שני גורמים – הטלת צל על ביטויים של יצרים מגונים על ידי מילים ארוכות ומנוסחות היטב אשר קיימות לעדן את עצם קיומם של השדים אשר מתקיימים בגופי ומייחלים למשול בי, בבחירתם להציג את המושחת והמתועב כמו שהיה צלול ומלוטש מטבעו. אותם אנשים מקצועיים גורמים לי לתאר את השדים המדוברים בלובשם חליפות מהודרות, כאשר הם סועדים את מוחה של פקידת הקבלה בחדר ההמתנה בעוד שהם מציגים נימוסי שולחן ראויים לשבח. עוד מדד של מקצועיות מצד אותם אנשי מקצוע הנו האופן בו הם מסווים את רגשותיהם בדיוק מושלם, על פי תגובותיהם – הם גורמים לך להסיק שלדעתם אתה אינך אלא סובל מהתקררות קלה. אילו הייתי מציג אל מול ידידי המלומד את תמיהתי בנוגע לאופן בו השדים המדוברים אכלו את איבריה הפנימיים של פקידת הקבלה שלו, ואת תחושת הבלבול הקלה שאפפה אותי כאשר פנתה אלי והודיעה שהגיע זמני להיכנס למשרדו בעוד שגופה נטבח בהדרגתיות, ודאי היה שולח אלי מבט ריקני ושואל על הרגלי התזונה שלי. שמו של המטפל שלי הוא ד"ר אלטרמן, וזהו הכיתוב בשלט הזהוב על דלת חדרו. אני מושיט יד ופותח את הדלת והיא נענית לי בחריקה נאמנה, אני מתיישב על הכסא ומביט בגבר הניצב לפני. אני מציג לפניו את הטיעונים שלי, והוא מציג לפני את אלו שלו. אני תוהה על טבעה האמיתי של השיחה, הביקורים הללו גורמים לי להרגיש כמי שעומד למשפט. הוא מאשים אותי בחומרה, ואני מתגונן באמרי כי פשעי הנם בלתי נמנעים במהותם – בעוד שחבר המושבעים מביט בי בספקנות מתוך התמונות התלויות על קירות המשרד שלו. הוא קובע את ענשי, ואני מביע נכונות להיענות לתנאיו. הוא מוסר לי את המרשם ואנחנו נפרדים לעת עתה, לאחר מכן אני פונה אל פקידת הקבלה האכולה למחצה על מנת לקבוע את יעדו של הביקור הבא. השדים הנאמנים שלי מוחים את שפתיהם המדממות במפית צחורה ומתלווים אלי לכיוון הדלת, אני שולח אל פקידת הקבלה הבעה מתנצלת, והיא מביטה אלי מבט שואל בעיניה הגדולות והסדוקות.

-

קטע שנכתב על ידי ברישול לפני מספר חודשים. ספק לשם הבעה של תסכול, ספק לשם שיעשוע עצמי.

הוא העניק לי מסגרת, ואף יצר בעבורי משכן. עת שהמציאות גועשת מחוצה לו, הוא שימר את השפיות שלי ומנע את אבדנה. הדבר לא נעשה כאשר הפגין את אהבתו כלפיי, או כאשר הואיל להבחין בסכנה האורבת לי והעניק לי מקלט. הוא אפשר זאת בעצם קיומו בלבד, כאשר הוא מרוחק ודומם, עצם מהותה של דמותו מהווה נחמה בעבורי, ובעצם מהותה היא מגנה עלי מפני מפלתי. ומתקיימת בינינו אהבה, היא אמנם אינה מגלה עצמה בכל נשימה ובכל מבט, אך היא מגיחה החוצה אחת לזמן מה ומעוררת בי תקווה שחוצצת בין רגע אחד של ייאוש למשנהו. אושר הוא מושג יחסי, ישנם אנשים שמסוגלים להיות מאושרים גם כאשר אינם מסופקים, החיים שלהם קרועים בנקודות אחדות והציפייה מקדשת אותם ומפיחה בהם חיים, אך אני אינני כזו. באותה מידה, אינני אדם שמבקש לעצמו שלמות, ספק משום שאני חוששת שזו תכביד עלי בשפע שהיא מציעה, או בצורך שלה לתבוע את התחייבותי, ספק משום שאני יודעת עד כמה הפרטים הנכונים עבור תחושה של 'שלמות', של הגשמה – אינם זמינים בעבורי בהווה. האהבה היא רגש מופלא, לפעמים נדמה כי חייה אינם מוגבלים בזמן, אך היא אינה מבטיחה תשוקה או תאווה, היא אינה מבטיחה קרבה שאין שנייה לה, היא פשוט מתקיימת כפי שהיא, שקטה ומאוזנת.

הוא אומר/ת:
יש נשים שמתעקשות שתתייחס אליהן כייצור פגיע ודורש-הגנה, אפילו כשאינן כאלה באמת.
האם את נופלת לסטריאוטיפ הזה?
אני אומר/ת:
אני יצור פגיע ודורש-הגנה, שמתעקש שיתייחסו אליו כאל טורף אכזרי וצמא דם.

אני מודה לחאלד חוסייני על שכתב סיפור נהדר.
ובעיקר על כך שגרם לי לבכות.