Temporary Sanity

תתפללו למעני.

הלילה רווי כוחות נסתרים. ובעוד שהוא מושל בגופי, רוחי נחלצת מתוכי ומרחפת מעל הגגות. בשעה זו, ישנם רחשים המסגירים נוכחות אנושית, אילו היו גוועים – הייתי חש כי האדמה עליה אני דורך קיימת רק בעבורי, ושמי הליל הוקדשו לי כמנחה. הייתי מתהלך בגאון, וחש כי אני הוא האדון על האפלה, ולא להיפך. רחשים אלה מציינים את מקומי בעולם. בעוד שהדממה מקדשת אותי, יתר הבריות מבקשות שאקיץ. המסע שלי הינו קצר וענייני, ופני מועדות אל ביתי. תודעתי מפיקה צלילים קסומים, אני מלחין את קצב צעדיי ומנגן תווים אילמים של הבנה חצויה, לצליליה אני בורא עצמי מחדש ומתפרק לרסיסים. הירח נגלה אלי בשלמותו, ועמו נגלה אלי טבעי האמיתי. וזה מקדש אותי ומפיח בי חיים. הימים ריקים, והמציאות חסרת פנים, אך אני מתענג על אי הידיעה שזרעה בי – זו מעוררת אצלי התרגשות של שוטים. אין בכוחי לפרש את סודותיה, במבטה התועה ושפתיה החיוורות - טבעה לעצמה את יתרת מחשבותיי, דמותה אופפת אותי בכל אשר אפנה, וליבי נצרב בשתיקה כאשר אני מדמה את גופה לצד גופי. האובדן מזין אותי, הוא מזכיר לי את היותי אנושי. ועל אף העובדה שהרחוב גווע והרחשים נדמו, אינני חש כשליט על האפלה, אלא כנשלט על ידי נגעים של תשוקה.

(קטע מספר שאני כותבת בהווה. מה דעתכם?)

זה כמעט משעשע, איך שהם מתייחסים לכל הסיפור. 'דרך לתבל את מערכת היחסים'. אפשר לחשוב שאנחנו עוסקים בבישול...

אני באמת חושבת שאדם עשוי להיות מעט מוטרף על מנת לאפשר זמינות של רגעים מהסוג הזה. שוב ושוב אני מעודדת את עצמי להתגרות בגורל, ולהעמיד את עצמי בסכנה. דבר אחד ידוע לי בוודאות, לא הייתי עושה זאת במידה והרגשתי בטוחה מלכתחילה. אני יוצאת מאיזון כאשר אני מרגישה שלא נותר לי דבר להפסיד. אני בהחלט מרגישה כך בהווה, זוהי האמת לאמיתה. אינני מסופקת מהמצב הקיים ועם זאת אינני מסוגלת לחשוב על שינוי שעשוי לעודד אותי, במידה מסוימת אני מפיקה תועלת רבה מהבדידות, אינני יודעת האם אני מסוגלת לוותר עליה.

אנשים אמרו עלי דברים רבים במהלך חיי, אני שואלת את עצמי עד כמה זה יהיה נבון לאפשר להם לגיטימציה. אוסף של עדויות חסרות בסיס שמוכיחות בעיקר זרות וצרות עין. אולי אינני מציגה זאת בהתנהגותי, אך באמת הייתי רוצה לאפשר לאדם את הנגישות אלי עצמי, אך מעולם לא הרגשתי בטוחה. תפיסת המציאות שלי שונה משלכם, עקב התגובה הישירה שלי אל התחושה ולא אל הביטוי. אני בוחרת לבסס את התגובה שלי בעקבות האופן בו הדבר גרם לי להרגיש, ולא על פי האופן בו הוצג כלפי חוץ. לכן טבעה של מערכת יחסים מפורש בעבורי בצורה שונה מכפי שנראה על פני השטח.

אני באמת מאמינה שישנו קושי ביצירת קשר זוגי עימי. על אף ההכרה שלי בי, וההערכה הרבה שאני חולקת אלי עצמי, אני סובלת מתופעות הלוואי של הזמן, וזה טבע עצמו בהתנהגותי. אני חייבת ללמוד להתמודד עם עצמי לפני שאניח למישהו אחר לעשות זאת.

הותרת אותי כאשר ידי קשורות, ראשי רכון מטה, עיני עצומות, ותועדתי פעורה לרווחה.

אני באמת מאמינה שכולנו נאלחים ברובנו, חסרי פשר. ההבנה עצמה הפכה מיתוס של ממש, מעין גלימה מעודנת שתפקידה לעטוף את הצביעות ולאפשר לה להתהלך ברחובות מבלי שאיש ירתע מפניה. אני באמת חושבת שהרחובות האלה נאלחים ברובם, חסרי פשר. לא ברור לנו מי התהלך בהם לפנינו, איזו טביעת כף רגל מבשרת על הסוף. ברחובות בהם דיממתי אני בעבר, בני האדם מתהלכים בקלילות, כמו תוך כדי ריקוד, הם מכשפים אותי וחוצים הלאה - אני פוחדת לזרוע שם את צעדיי. הבנה של סרק, כמיהה מאולתרת – שאולה, מצמידה אתכם אליה. היא שגורמת לכם לענות לי תשובות אוויליות שכאלה, אתם כמעט משוכנעים שזה ברור לכם לחלוטין איך שזה הורג אותי, שאנשים דורכים שם מבלי להצטמרר. אז תקימו בעבורי אנדרטה, גם אם לא תבינו את ייעודה – תקימו בעבורי אנדרטה מקופסאות נעליים וסלעים גדולים, עדיפים מעשים עיוורים על מילים חסרות כוונה. תבנו אנדרטה ותכתבו עליה שכאן נקברה התמימות הארורה שלי, ממש כך – 'כאן נקברה התמימות הארורה של ומארי'. אני יודעת עד כמה אני נשמעת נדושה, ושהרבה ילדים מוחים על אובדן התמימות הארורה שלהם, אז תכלו לכתוב שם תחת הכתובת הראשונה 'כאן, לפני 5 שנים, הוכחה הנבזות האנושית באופן שצילק את נפשה לנצח.' זה נשמע קצת פחות נדוש, אם תשאלו אותי. אנשים לפחות יביטו על האדמה שעליה הם דורכים בתמיהה שואלת, ולא יחצו אותה כמו הייתה מובנת מאליה. אני לעולם לא אספר לכם מה קרה לי שם, אני לא משתגעת על הרעיון הזה. אני מעדיפה להיות קיימת כצל כל ימי חיי, מאשר להיות מדי מורגשת כאדם שצולק כך. איזו השפלה, לאפשר לאדם לרחם עלייך. רחמים הם איומים בעיני. אני אינני זקוקה לרחמים, אלא למעט הבנה, אני צריכה להיות חקוקה באדמה לעד ולגרום לכם להימלא תוגה. רק כדי שלא יתנו למה שהם עשו לי להיטמן בתלכידי הזמן לעד מבלי להותיר סימן, שלא יתנו להם להימלט ללא גמול.

הייתי רוצה להיות כנה, אבל אני מדי טרודה לכדי לראות את המציאות כפי שהיא. אני עוצמת את העיניים ורואה תמונות. הייתי רוצה לבקר מאחורי גלגלי העיניים שלכם על מנת לברר עד כמה הדבר שכיח. הטירוף הזה הוא מרגיע, כשאתה לא חושב על כך יתר על המידה. אנשים בהירי מחשבה נוטים להעמיק את ההסתכלות שלהם אל תוך עצמם, בהתקדמותם פנימה הם נתקלים בפרטים נחבאים שמעולם לא האמינו שיגלו בעצמם. זו הסיבה שאנשים בהירי מחשבה נוטים להאמין כי הם פגומים ומעוותים ביחס לאנשים אחרים. אדם נורמטיבי היה מבין את טיבה של האדמה עליה הוא דורך, מודד את המצב ואת הסבירות של השתבשות עתידית, לאחר מכן הוא קובע האם ברצונו להישאר. כאשר אני מודדת את טיבו של מצבי, אני מציירת תמונות אחרות, שותלת פרחים על אותה אדמה ובועטת בגדרות. אני מדמיינת את הנשיקה הראשונה שהייתה לנו, ואת האופן שבו עינייך היו בורקות כשהיית מביט בי. די לי בכך כדי להישאר.

זה קרה גם לכם, אני יודעת. מעין עקשנות ילדותית, תמימות שבורה. בקשות מוגזמות שהייתי רוצה שיענו. הייתי רוצה לדעת שהוא אוהב אותי ללא תנאים, וללא שום מחיר. זהו האופן בו אני אוהבת אותו, אהבה עזה ועיוורת, התמסרות מהסוג הטהור ביותר. וזה המצב, לטוב ולרע. לפעמים אני אומרת לו מילים מכוערות מאוד, וצועקת עליו בנימה מוטרפת, אך אני עושה זאת כיוון שהוא גורם לי להרגיש שרק כך אזכה בתשומת ליבו המלאה. אני רוצה לדעת שנתקן את הכל, ולא לנחש או להאמין. אני רוצה לדעת שנתקן את הכל ונהיה מאושרים יחד לתמיד. זו הצרה בהיותי צעירה כל כך, אני מקווה ומייחלת לסופים טובים ולתכנים של אגדה, אך אילו לא נתחשב באכזבה כגורם מגביל - האם באמת יוכל להאשים אותי על כך שהייתי רוצה לעמוד לצידו כל עוד יתאפשר לי?

שלשום חגגנו שנה יחד. ייחלתי ליום הזה, שבו אהבתינו תוגדר כעמידה וחסינה. ייחלתי לו כל כך. זה לא האופן בו האמנתי שארגיש לאחריו, אבל אני מתפללת שהארס שנוצר בינינו יעלם לעד, שנסיק את המסקנות הנכונות ולא נוותר זה על זה. רק המחשבה על כך גורמת ללב שלי לשרוף.

כל המקומות החשוכים אשר חציתי שנים קודם לכן, אינם עוד צורבים על גופי. נותר בי רק זעם, זעם על הכרותי עם השכבה התחתונה של החברה. ידיעתי את התהום גורמת לי להבין כמה נגוע העולם, וכמה מעוות הוא, עד כמה אתקשה להסמך על אדם מבלי שיוודע לי כי הוא מעוניין בטובתי. אך באותה מידה נבקע ממני הכעס על עצמי, במקומו הגיעה ההכרה בתמימותי, בהיותי ילדה, חוסר ההכשרה שלי גרמה לי לפציעות רבות. אך כעת, לאחר שחציתי את אותם המקומות, והתגברתי על מכאוביי - אלה אינם עוד מורגשים בי. אינני מעוניינת להציג את עצמי כאדם הכאוב והמדמם שהייתי בעבר, אלא כנפש בריאה ובטחה בעצמה שאורח חייה הנו נכון ונורמטיבי, ולא מוגזם וחולני. אין לי כוונה להציג את עצמי ככזו. אז דעו לכם, שבהווה אינני נחבאת - אני פשוט לגיטימית.

הצלילים הללו הנם מחוללי ניסים,
רובצים על סף המודעות שלי
נחים בלתי נראים ועייפים,
לוחשים אלי מילים של תובנה נשגבת
לוחשים בחיבה, כמו הייתי
רקומה. עשוייה טלאים של
הבנה שקופה, שתיקה צורבת
הם מושלים בי
תחתיהם, אני רוויית תחנונים
של כנות מהדהדת, אילמת
מבקשת למות, לקדש את חיי
כשרוחי נתחבת
בשתיקה שבין הברה למשנתה.

אני באמת מתייסרת עכשיו.
הרבה מאוד זמן לא הרגשתי ככה.
זה הורס אותי
איך שאדם לגמרי מגובש הופך לשבר כלי
רק בהשראת האהבה.