Temporary Sanity

אילו התבקשתי לתאר את היום הזה, הייתי טוענת שהשמש הנה שקרנית פתולוגית, שטיפות הטל מהוות כתקווה של אומה שלמה ושיש לנהוג בהן בכבוד הראוי, ושהסופה נאה בעיני מאוד - אך רק כאשר אני מוגנת מפניה לחלוטין. הייתי אומרת שהיותי נאורה הינה עניין של זמן, שאנשים מוכחים עצמם כחביבים יותר (ויחד עם זאת, כמטופשים יותר. אך באופן שמחמם את ליבי.) ככל שעובר הזמן. הייתי אומרת שהיום הרגשתי נאהבת, וגם ביום האתמול חשתי כך, וביום שהוצב לפניו. נאהבת, וחסרת תועלת. איך שהשמיים מציבים מעלייך תבנית שקטה וזעומה, אילו צבעים, איזו התקוממות מרגשת. השמיים מאפשרים לנו לקרוא את הבעת פניהם, ונעזרים בעננים על מנת להשתקף, ולא על מנת להסתתר. אני מאוהבת בעונה, ומעריצה את הכפור, אך עד לגבול מסויים. היום ראיתי תמונה שלו מהמסיבה, אליה לא הגעתי. כואב לי מאוד שהוא הלך בלעדיי למרות שעודדתי אותו לעשות זאת, מסיבות מטופשות ולא רציונליות - כרגיל. אני מקווה שלא הסגרתי את עצמי. ראיתי תמונה שלו, משתדל להסתיר את עצמו, וכל כך יפה הוא היה. יפה כמו השמיים הסגולים שמטפסים מעל הקניון מול ביתי, יפה יותר. כשנחגוג את השנה שלנו יחד, הייתי רוצה להתקשט בסרט ולהגיש לו את עצמי, רק על מנת להסיר כל ספק, להבטיח שאהבתי אליו מוטרפת בדיוק במידה הנכונה.

כיוון שאינני נוטה להאדרה עצמית, לא הייתי מגדירה את המצב באופן שיגרום לי להראות מתוחכמת במיוחד, כך שאני נאלצת להסתכל עליהם כעל אידיוטים מושלמים.

המציאות כואבת לנו בנקודות החבויות בנשמה, ובשכבות התחתונות של העור. לפעמים נדמה שכאשר היא מקישה על שכבת העור העליונה, חולף זמן רב עד אשר תפרוץ פנימה, ותכה, ותיזון מאתנו כחיית בר מורעבת. אומרים עלי שאני מבדילה עצמי מאנשים אשר רתומים למציאות בכניעה, ומאשימים אותי בהנתקות. מדובר בטעות חמורה, המודעות שלי בשלה הרבה יותר מזו שהם מתיימרים לקחת בה חלק, אך זו נשארת סתורה בעיניהם. אני אדם אשר רדום בחלקו, ונאור בחלקו האחר. אותו חלק מלא בעצבים קטנים שנפרשים לארכו לרחבו, והוא מגיב גם אל המגעים הרכים ביותר. היכולת לנתב ביניהם הייתה הופכת אותי למאושרת. אך בהווה אני נאלצת לקבל את המצב כפי שהוא, כאשר אני מודעת להשלכותיו. כאשר יש לי האפשרות להמנע מדבר שעשוי לחלחל אל השכבה התחתונה של העור בהשראת הזמן, שעלולה להפר את האיזון החל בי ולהקיז דם - אהיה מוכנה לנקוט בכל הצעדים הדרושים על מנת להמנע ממנו. אלחם ואתעלם מצלו של ההגיון, מהסיפוק הקלוש הטמון בהתמסרות, ומחוות דעתה של החברה. אלחם למען השפיות שלי, או למען רגעים אחדים בהם הלב שלי פועם בדיוק בקצב הנכון. בעבורי מימוש מטרה זו הנה ראויה יותר מכל.

לו רק הייתי מסוגלת לשרבט באמצעות הרטט שעובר בי בין קטבים של התרגשות או פליאה, כישלון או השפלה. אך אמת מסוג זה הנה נשגבת מכדי שאדע לאמרה כפי שהיא.

אני מצפה מאנשים להרבה יותר מהבעה של כבוד.
אם אזכה לפחות מזה, אצא מדעתי. זה תסביך שלא נפתר וגם לא ייפתר בקרוב.

האדמה אינה בוכה עקב כך שנטמנת בליבה, תשוש לאחר המסע המתמשך שלך. תשתה ממי הגשם לשוכרה, ותנשום רגעים אחדים של חיים, כמו זמר של פרידה. אני שואלת האם במותך תהא כפי שאני בחיי, האם היית מקריב את נשמתך למען גופך, והיית שוקע. אני זוכרת כיצד הייתי מנשקת אותך בכל נקודה בודדה על גופך, כעת עורך אשר נשקתי לו הולך ומאבד את מרקם הקטיפה, מתפורר. האדמה אינה בוכה עקב כך שנטמנת בליבה, נדמה שאתה מזין אותה באופן מסויים. ואני שואלת, האם יבהקו עינייך כשאטמן אני בך. האם טבועה בי משמעות חולפת, ועד כמה אבסולוטית תהיה הכניעה שלי. אני לעולם לא הייתי מקריבה קורבנות של נצח על מנת לכבול עצמי באזיקי המציאות המאוסה הזאת, הייתי מכחישה כל קשר לגופי המוחשי ורוכבת על גבו של האינסוף, הייתי הורגת את הזיכרון ומפליגה למקום בו לא אהיה עוד מוצקה, מקום בו אטמן באדמה אחרת, כי לא אהיה מסוגלת לשאת את מגע אצבעותיך עוד הרבה אחרי שאכבה, שאחדל. אני חוששת שהנוכחות המתה שלך עשויה לשבור את מה שישאר מהלב שלי.

נכתב ב- 25/3/2008.

שמישהו מביא אותי למצב של לחץ - אני חותכת. חד וחלק. הנוכחות שלו לצדי שווה לשתיית ציאניד עבור אדם כמוני.

please...give me one more day to accept the fact that i am going to die
or maybe just one more to live like i am truly alive

כאשר ידיו עטופות חמימות, אני מטה את גופי באופן אשר יאפשר לי להתכנס אל תוכן בדיוק, לחוות אותן במלואן. כאשר שפתיו עוטות שתיקה מתוקה, אני לוגמת ממנה כל עוד ניתן לי, והוא מביט בי בעיניים דמויות צמד יהלומים תכולים ובורקים - מבטו כשמיים בראשית האביב. רגעים אחדים שנגזרותיהם מתאפשרים לי בתמציתם, נדחסים בגסות אל תוך השגרה המעיקה והכוחנית, המתישה וחסרת הסבלנות שדבקה בנו. לרוב, גופינו קר. יש לי חיבה עזה לגשם, להשמיים המעוננים, למסתורין הקטיפתי ולמרקמו העמוק של החושך. את הקור אינני אוהבת. באותה מידה, אינני אוהבת את צרורי המילים שהוא בוחר לומר לי, מילים שמרביתן נבחרות בהיסח הדעת, והן חולפות על פני מעייפות ומייאשות. אילו יכולת לומר לי מילה יחידה שתוליד חיוך על שפתי, זו הייתה חלופה שהייתי מקבלת בשמחה. לאחרונה, אני משתדלת שלא להביט בעצמי. בעבר, ראיתי בעצמי יצירת אומנות. אך כעת צער רב ניטע בעיני, והעכיר כל דבר אשר הנחתי עליו את מבטי. אילו רק היית מביט בי באותה כמיהה אילמת וקסומה, הייתי הופכת מוארת, מוארת ולו לרגע. האם ניכר כי בקשותי מסובכות לביצוע, האם הן מסובכות ומופלגות, והנן בלתי אפשריות?

האם במידה והבעת רגש הפכה זרה בעבורכם, לא הייתם נאבקים ביצריכם על מנת למחות את צערה של אהובתכם?

מוזר. זה בדיוק מה שעשיתי למענך לפני תשעה חודשים.

אינני יודעת מדוע אני חשה כל כך מוגנת במסגרת הבלוג הזה, עושה רושם שמילותי לוכדו ונכלאו, ולא קיים אדם שיהגה אותן או יעקוב אותן מעבר לגבולות הבלוג.

לאחרונה אני חשה בשינוי גדול שחל עלי, שהחל תוך כדי רדיפת ניקיון, סדר, ואסטטיקה. במהלכו גיליתי שחוש ההומור שלי מותן, ההשקפות הפוליטיות שלי הציצו משום מקום, ושנעשיתי שקטה מהרגיל. משתוקקת לשקט ושלווה, ולמגע יד רכה שתחליק מעל שיערי ותשבע לי אמונים. אני מתענגת על מוסיקה שקטה, מתמכרת לכל צליל. רחשים גבוהים מדי נתפסים בעיני כגסים ולא נכונים, ואני נוטה לתגובות רגשיות בקלות יתרה (כעס, בכי). לאחר בירור קל שערכתי עם עצמי, גיליתי עד כמה מעטים האנשים המקורבים אלי שחלקתי להם חיבה אמיתית, ומכאן שאני מבלה עם אנשים ביחידות, שיחות שקטות ורוויות נשמה, ומייחלת לפגישה עם אדם נוסף שידע לעורר אצלי תגובה חיובית, שיגרום לי להתענג על נוכחותו במקום לשקוע בתיעוב תכליתי למשמע צליל קולו. אלכוהול לא בא בחשבון, אני לא מחזירה טלפונים, וההבעה הכללית שלי נעשתה מרוחקת במיוחד. אינני מאמינה שהפכתי לאדם קר ומנוכר, אלא שמדובר בהשפעות של דיכאון ותשישות אל מול בי אדם, חוסר חשק לבוא איתם במגע עקב כשלונות התנהגותיים קודמים.

מחפשת מה שיפיח בי חיים.

אתה ודאי עיוור לו התקשית להבחין בעד כמה רבה תשוקתי אלייך, וכמה עזה היא. מדוע גורלה של אישה בדמותי, להוותר מיותמת ממגעו של הגבר היחיד אליו היא משתוקקת.