כאשר ידיו עטופות חמימות, אני מטה את גופי באופן אשר יאפשר לי להתכנס אל תוכן בדיוק, לחוות אותן במלואן. כאשר שפתיו עוטות שתיקה מתוקה, אני לוגמת ממנה כל עוד ניתן לי, והוא מביט בי בעיניים דמויות צמד יהלומים תכולים ובורקים - מבטו כשמיים בראשית האביב. רגעים אחדים שנגזרותיהם מתאפשרים לי בתמציתם, נדחסים בגסות אל תוך השגרה המעיקה והכוחנית, המתישה וחסרת הסבלנות שדבקה בנו. לרוב, גופינו קר. יש לי חיבה עזה לגשם, להשמיים המעוננים, למסתורין הקטיפתי ולמרקמו העמוק של החושך. את הקור אינני אוהבת. באותה מידה, אינני אוהבת את צרורי המילים שהוא בוחר לומר לי, מילים שמרביתן נבחרות בהיסח הדעת, והן חולפות על פני מעייפות ומייאשות. אילו יכולת לומר לי מילה יחידה שתוליד חיוך על שפתי, זו הייתה חלופה שהייתי מקבלת בשמחה. לאחרונה, אני משתדלת שלא להביט בעצמי. בעבר, ראיתי בעצמי יצירת אומנות. אך כעת צער רב ניטע בעיני, והעכיר כל דבר אשר הנחתי עליו את מבטי. אילו רק היית מביט בי באותה כמיהה אילמת וקסומה, הייתי הופכת מוארת, מוארת ולו לרגע. האם ניכר כי בקשותי מסובכות לביצוע, האם הן מסובכות ומופלגות, והנן בלתי אפשריות?
האם במידה והבעת רגש הפכה זרה בעבורכם, לא הייתם נאבקים ביצריכם על מנת למחות את צערה של אהובתכם?
מוזר. זה בדיוק מה שעשיתי למענך לפני תשעה חודשים.
לפני 15 שנים. 24 בינואר 2009 בשעה 23:43
