אינני יודעת מדוע אני חשה כל כך מוגנת במסגרת הבלוג הזה, עושה רושם שמילותי לוכדו ונכלאו, ולא קיים אדם שיהגה אותן או יעקוב אותן מעבר לגבולות הבלוג.
לאחרונה אני חשה בשינוי גדול שחל עלי, שהחל תוך כדי רדיפת ניקיון, סדר, ואסטטיקה. במהלכו גיליתי שחוש ההומור שלי מותן, ההשקפות הפוליטיות שלי הציצו משום מקום, ושנעשיתי שקטה מהרגיל. משתוקקת לשקט ושלווה, ולמגע יד רכה שתחליק מעל שיערי ותשבע לי אמונים. אני מתענגת על מוסיקה שקטה, מתמכרת לכל צליל. רחשים גבוהים מדי נתפסים בעיני כגסים ולא נכונים, ואני נוטה לתגובות רגשיות בקלות יתרה (כעס, בכי). לאחר בירור קל שערכתי עם עצמי, גיליתי עד כמה מעטים האנשים המקורבים אלי שחלקתי להם חיבה אמיתית, ומכאן שאני מבלה עם אנשים ביחידות, שיחות שקטות ורוויות נשמה, ומייחלת לפגישה עם אדם נוסף שידע לעורר אצלי תגובה חיובית, שיגרום לי להתענג על נוכחותו במקום לשקוע בתיעוב תכליתי למשמע צליל קולו. אלכוהול לא בא בחשבון, אני לא מחזירה טלפונים, וההבעה הכללית שלי נעשתה מרוחקת במיוחד. אינני מאמינה שהפכתי לאדם קר ומנוכר, אלא שמדובר בהשפעות של דיכאון ותשישות אל מול בי אדם, חוסר חשק לבוא איתם במגע עקב כשלונות התנהגותיים קודמים.
מחפשת מה שיפיח בי חיים.
לפני 15 שנים. 17 בינואר 2009 בשעה 15:50