האדמה אינה בוכה עקב כך שנטמנת בליבה, תשוש לאחר המסע המתמשך שלך. תשתה ממי הגשם לשוכרה, ותנשום רגעים אחדים של חיים, כמו זמר של פרידה. אני שואלת האם במותך תהא כפי שאני בחיי, האם היית מקריב את נשמתך למען גופך, והיית שוקע. אני זוכרת כיצד הייתי מנשקת אותך בכל נקודה בודדה על גופך, כעת עורך אשר נשקתי לו הולך ומאבד את מרקם הקטיפה, מתפורר. האדמה אינה בוכה עקב כך שנטמנת בליבה, נדמה שאתה מזין אותה באופן מסויים. ואני שואלת, האם יבהקו עינייך כשאטמן אני בך. האם טבועה בי משמעות חולפת, ועד כמה אבסולוטית תהיה הכניעה שלי. אני לעולם לא הייתי מקריבה קורבנות של נצח על מנת לכבול עצמי באזיקי המציאות המאוסה הזאת, הייתי מכחישה כל קשר לגופי המוחשי ורוכבת על גבו של האינסוף, הייתי הורגת את הזיכרון ומפליגה למקום בו לא אהיה עוד מוצקה, מקום בו אטמן באדמה אחרת, כי לא אהיה מסוגלת לשאת את מגע אצבעותיך עוד הרבה אחרי שאכבה, שאחדל. אני חוששת שהנוכחות המתה שלך עשויה לשבור את מה שישאר מהלב שלי.
נכתב ב- 25/3/2008.
לפני 15 שנים. 15 בפברואר 2009 בשעה 18:01