Temporary Sanity

אל תרחיק אותי ממה שאני, גם לה יש זכות להתקיים.

בקרוב, אשלוט בגוף הזה. אדע את המהלכים להכנעת נפשי, ואאזן אותה במידה הצורך.
אני מתקשה שלא להשתעשע במחשבה על האם הממלכה שלי תקים עצמה השנה, האם אדע להחזיק בה באמת ובתמים, והאם נתיני יענו לי.
או שאעדיף לצפות מהצד בחוסר עניין, ולאמץ אל ליבי נתינה נאמנה אחת, ששמה כשמי.
השנה עלי לחתום את מהותי על לוח הזמן, ואת שפיותי ברקיחת הנצח, אינסופית ובלתי ניתנת להכנעה.
עלי לעמוד בתנאים שהצבתי ולגלות איפוק, אתמסר למען המטרה הנאצלת הזאת, היחידה ששווה את ההקרבה הזאת.
להשיב אלי את עצמי, בשלמותה.

לאחרונה אינני בטוחה האם יש לי האפשרות וההכשרה להעריך את מצבי הנפשי, ולשפוט את אופי הכישורים שלי ומידת היכולת שלי. באותה מידה אינני חושבת שאדם אחר יטיב לעשו זאת.

כל מה שראיתי בעבר, כל מה שריתק ומגנט אותי קיים בהווה כיעד שאעשה הכל על מנת שלא לחוות אותו במלואו על בשרי. למדתי על המחיר של הייחודיות, בין אן בדעותייך ובין אם במסלול בו בחרת ללכת. וכעת נותר לי לשאול את עצמי, האם עלי להקריב את עצמי למען כל דבר שאי פעם הטלתי בו ספק, רק על מנת להשאר שלמה.

לא אכפת לי, לעבר אין כלל משקל או משמעות בעבורי, פרט לכמה עלבונות אחדים, אבל ניחא. כל אדם שהניח לעצמו להתקרב אלי מספיק בשנים האחרונות אוחז גרסא שונה של אותו הסיפור, והיא לעולם אינה מדוייקת ותמיד מגואלת בדם, ותמיד מעוררת פחד ומעכבת מילים קשות, אבל אני מתפרקת רק בתאוריה. שלוש שנים שילמתי מחיר כבד, ריציתי את ענשי.

בעוד שאני מתעקשת להתעקב על הפרקים הבלתי פתורים בעברי, או על אלה שאני מתפללת לפתרן בהווה, היה וגיליתי סדקים ברקמת השפיות שלי. בעקבות מחשבה רצופה אני מאדימה ומתחממת בעקבות הזעם הנורא שלוכד אותי מהפנים אל החוץ, ואני הופכת להיות כנועה ומשועבדת - ובאותה מידה פזיזה, חמומת מוח וחסרת תקנה. אך באותם רגעים חשוכים, אני מתקשה לראות בעצמי כראיה היחידה לאי-שפיות או חולשה אנושית, או כגורם העיקרי להתפוררות שלי. המסגרת שלי היא נוקשה ומרתיחה במידה שבה אדם כמותי אינו מסוגל להתמודד עימה, שוב ושוב אני מוכיחה את יכולתי לצעוק חזק יותר, להתפלל ששברי המילים שלי יפרצו את גולגלותיהם העבות ויחוללו שינוי מבורך במציאות הארורה הזאת. אילו גופי היה ניגר על הרצפה והייתי לופתת את רגלייך בכוח ומתפרצת בבכי, האם היית מכריח את עצמך לשים לזה סוף ולמתק את האומללות הבלתי צפויה הזאת, או שהיית גורר אותי על הרצפה אל נקודת השפל הבאה. בשעה שמונה הייתי שרועה על המיטה, ובשקט התעקשתי להכריח את עצמי להפסיק לחשוב, כי גם במידה והתעסוקה השקטה שלי עסקה בכעס וניסיונות לשרטט תסריטים לתיקון, ובין אם השתדלתי להזכר בצירופי תמונות נוגעים ללב, שהתקיימו על מנת להרגיע אותי, בשני המקרים גופי קורס תחתי ואני מתעוררת להבין עד כמה אני לא מרוצה.

נלקח ממני את כל מה שהאמנתי בו, אני לא יודעת במה עוד נותר לי להאחז.
אם היה לי מחשב, הייתי שומעת את caring של the shins. רק כדי להזכר בקיץ שעבר. מדהים כמה שהזכרונות נראים טוב יותר מרחוק, אני לא מתגעגעת לתקופה בה עצם הקיום עצמו הרגיש כמו הזיה. אבל אז הייתי מסוגלת לעשות את הצעד הפשוט שהיה עשוי להיטיב איתי בהווה.

במידה וידעת לזהות צבעה של אכזבה, האם היה לך האמצעי לקרוא אותי. בהסתמך באורח חייך ובבינה שהוכחת לי, אינני מסוגלת שלא לגלות את אכזבתי שוב ושוב. כמי שמסוגל להעלות על דעתו אילו תמונות נפרשו אל מולי בילדותי, תמונות שאני עצמי למדתי להדחיק. עם הזמן אני למדה לזהות את שארית הנטיה שלי, להאחז, להתמך, להסמך. תשוקתי לדם והכשרתי במלחמת מוחות - ולא נותרת לי ברירה אלא להתמודד עם אותן התמונות למען אשלים עצמי כשאני, אתוודה בנוגע לחולשה שהצגתי למען אדע את מקורה של העוצמה הגלויה בי, לא הייתי מסוגלת להתקיים ללא אסופת הצללים שהותרתי מאחורי. ידוע לי שאחר שהחשיפה תסתיים, אטמון אותם שוב מאחורי, ואדמה לעצמי זכרונות ילדות מופרכים, נעימים יותר. ההתמודדות עם הזיכרון הוא אינו מסע רצוף ייסורים איומים והכחשה עקיפה, אלא מסע של כניעה והבנה, אומץ והשלמה. ברגע שהפצעים הישנים יגלידו לחלוטין, אדע שמשימתי הגיעה אל קיצה. ובנוגע לך, אני מאוכזבת עקב קלות הדעת שאתה מפגין בקשר אלי ובקשר לכלל, אינך נוהג בי בעדינות למרות שידוע לך שישנן מילים שאסור לומר לאדם כמותי, וישנן נגיעות ששורפות על עורי, אינני מסוגלת להתמודד כהלכה עם רמיזות להפחתת ערכי ולהשפלה. כאדם שמתיימר לאהוב אותי ציפיתי ממך לגלות סבלנות ותשומת לב, להבין אותי. אך לאחרונה עושה רושם שכל ציפיה שתליתי בך יורדת לטימיון, ברגע בו הענקתי לך את עצמי ידעתי שבמוקדם או במאוחר נגיע למצב כזה, אבל אני מודה, לא ציפיתי שתאלץ אותי להתמודד איתו לבד.

אני לא רואה אותך מתמודד, לא איתי ולא עם עצמך. את העבר שלך השלכת רחוק כל כך, וההשפעות שלו חלות עלייך בצורה בולטת כל כך. אני ציפיתי ממך להתמודד כפי שאני מתמודדת, לראות את הדברים באור אחר בידיעה שהסיטואציה השתנתה, והאדם שלצדך חולק איתך רגש אחר בתכלית.

-

אילו ידעת מקורה של נשמה, ודאי היית נבדל או מדי חשוף לכדי להכיר בטבעה. כך, אני מניחה, היה קיים ביניניו איזון, והיינו כשרים לטעון להיפוך טענת השלמות. תשוקתי אלי עצמי כה רבה, נשימתי קצרה ודעתי גנוזה וקצרת רוח, באחיזתי אני מיטשטשת ומאפירה. גזרים-גזרים של מודעות מפוזרים בין פינות החדר, ואני עירומה וקרה לאחר שנחלצו מתוכי, דמעותיי המרות וחסרות התכלית מתייבשות על לחיי, ואני אינני יודעת להכיר בייעודן. אילו שאלת אותי בנוגע לסוד הטמון בירכתי השאול - ודאי הייתי מוצאת בעבורך תשובה הולמת, אך כאשר תדרוש בשלומי או באשר נח על ליבי ידמה לי כי עלי לפתור משוואה כה מסובכת על מנת למצוא בעבורך תשובה כנה - עד לכדי כך שיהיה עלי לשתוק. ואילו יאמרו לי שאינני שייכת, ושנשאתי מטען כבד מדי לכדי שאמשיך, אבקש שתביא אותי לפרקני.

לפני חצי שנה רק ההנחה שהייתי עתידה לבכות הייתה מעוררת גיחוך, או מעין אנחת כאב בלתי מורגשת. הותרתי את עצמי מאחורי, את הטוב והרע, הגרויים והפחדים. דמותי החיצונית תפקדה כפצצת זמן מתקתקת, שבוייה במעטה יופיה ועדינותה, ערפילית מסתורית לוותה את חיוכי האחדים, והם שבו כל גבר מזדמן שהיה מביט בי. עבור אחדים מהם הייתי קרובה דיי על מנת להרוס אותם, אלמנה שחורה, תפוח מורעל. עוטפת אותם בביטחון טבול בספק, גורמת להם להתמכר, לראות עצמם כשלי, ואז הייתי עוזבת. לא הייתי נהנית מהתהליך יתר על המידה, לא עשיתי זאת למען התואר וההישג, מדובר בהשלכות הטמונות בהיותי אני עצמי, לא ייחסתי להם חוכמה, והקרבה שהייתה עתידה להתפתח בינינו גרמה לי לסלידה. ידעתי שאסור היה לי להשאר. כשהנחת עלי את עינך, הייתי הססנית לגבייך. בזתי לעצמי על הדרכים הפשוטות בהן ביקשתי ממך להפתח בעבורי, אדם אחר היה רואה בי נערה זולה ורוויית אלכוהול, אך אתה ידעת להעריך את העידון בצעדיי, ואני חשתי בחשמל אשר מגנט אותי אלייך, יותר ויותר מרגע לרגע. זו הייתה עוררות אבסולטית, מהסוג שלא ידעתי לחוות באותה התקופה, וחלקתי אותה איתך כששתיקה פלאית התפרסה מעלינו. לא ידעתי מה אסור ומה מותר, ידעתי רק שבאותו הרגע גופי כמהה אליך, ושדבר פרט לך אינו עתיד להרוותו. חשמל סטטי בכפות הידיים שלך, נוגע ולא נוגע, בוחן אותי בעדינות. עוד כששבתי הביתה הקסם אבד בעבורי, הייתי פיכחת ומציאותית, והתרברבתי מול חברתי על שצדתי את הגבר היפה ביותר בחדר. אך מדובר היה באשליה של אישה גאוותנית, בתוך שלושה שבועות שבית אותי, ואני התחננתי עבור קבלת רמז על כך שעשיתי את הדבר הנכון. כשמזדמן לך, אתה הורג אותי. שובר אותי לרסיסים. ואני מתחננת למען אשוב לאיתני, מבקשת שלא יהיה לי אכפת. ובין חלומותי, אני עודני הוזה את אותו הלילה, מבקשת שתראה אותי שוב באותו האור, מתחננת שתחשוק בי באותה מידה. כי אילו תתרחק ממני, חוששני שאשוב לאותה הנקודה בה התקיימתי כאשר נפגשנו, ולא יהיה ניתן להציל אותי שוב.

אינני מתיימרת להיות מטיפה, או להיות אדם שמידת דעתו רחבת אופקים ומחשבתו צלולה. אני מרחמת על אלה שהתעקשו לעקוב אחרי ולחיות בצילי, מדי יום אני טועמת את מכאובם ואינני יודעת את מי עלי להעניש בעקבותיו. כי יש בי רחמים, ואנשים שהיו יקרים לי בעבר יודעים לגעת בי, בעיקר במידה שלא ביקשו זאת לעצמם. אך כפי שידעתי להביע קרבה, ידעתי להתרחק ולעקור, אך לעולם לא למען לדון אותנו לאבדון. אני גם לא מתיימרת להיות קדושה מיוסרת, קיימת בי מידה רבה מדי של מודעות מכדי שאניח לעצמי לשקוע עמוק מדי, אך באותה מידה, רבות הפעמים בהן אני פועלת בעיוורון, לא מתוך יצר אמיתי - אלא מתוך יאוש שלא היה לי האומץ להחניק בתוכי. נתקלתי בעניין שכלפי חוץ הטיל עלי צל גדול מדי, נראה מדי מאיים. אני מתקשה למנות את הזמן בו אני מתייפחת בשעות, לרגע אני רואה את הדברים בשקט ולוקחת אותם בפרופורציה, וברגע אחר עולה בראשי מחשבה שמונעת ממני את היכולת להפסיק לבכות. וכמה שאני רוצה להתקשר אליו ולהתנצל, באותה מידה אני יודעת כמה יהיה זה מעשה צבוע כשאני מודעת לעובדה שגם ההיגיון עצמו לא יאפשר לי מנוחה, או קצה של אושר. אני לא מתיימרת לפתור את המיתוס המעורפל, מה נשים רוצות. אני יכולה לנחש שע'פ הניסיון שלי כאישה, אני חושקת יותר מכל בדבר שהגבר שלי אינו מסוגל לתת לי באותו הרגע, וזה כנראה המקור לאומללות שלי. לאחר שלימדתי את עצמי לא להכנע ולא להתכופף, אני הולכת ראש בראש עם התופעה עצמה, ואין שום פיתרון באופק, אבל זה לא יהיה הדבר שימנע ממני להרוג את עצמי תוך כדי ניסיון.

סתמיות יקרת ערך, מטען של חיים שהולך ונכרח סביב צווארך המתוח. בשאיפותייך, אני מזהה תחנונים. שברי השקיעה מתפזרים סביב מותנייך, כתום מהול בסגול נמתח על גבי השמיים ויורד לאורכך, תחתייך. פסוקים אחדים של יום שהולך ואוזל, ברך אותי בחסדייך והגש לי את שנותר בך, אני מוכנה. מדוד את היוקרה בעצמים בעלי ברק או הדר, מעולם לא חפצתי בעידון התפל אשר בחרו להתבשם בו, אני יודעת את דרכי. כורעת בין הסדינים, ומביעה את הכניעה שלי. לך, או אל השינה. מעולם לא היית שבוי בחסדי, אך היית נתון בכוחי. אני מתפרקת ומתהדקת אל המזרון, רוויית שתיקה. ימים יגידו מה ידעתי להשיג בזאת, וממקומי אני יודעת, העקשנות כואבת יותר מכל נטיה אחרת.

כשאחזת בחפץ עדין ויפייפה, ודאי חששת לשבור אותו. ואני אינני חפצה בהצבתו בפינה בטוחה. לא מתוך תשוקה נסתרת לסכנו, לא מתוך הרפתקות יתרה. אני רוצה לחוות, לנשום מתוכך כל עוד אני יכולה. לרוות מהדממה שפיזרת, ולדעת שאינך עתיד להפוך לחידה בעיני. התרחשות כזאת לא אהיה מסוגלת לשאת.

הכאב הטהור ביותר, לנצח יווצר כשאתה רווי שתיקה ומנוחה. כמו נבט אשר תוחם את שורשיו תחתיך, וממלא את כל כולך. ולרגע אתם הופכים להיות גוף אחד, אשר בשלמותו מהווה את הסיוט הכי גדול שלך. כמנחה של זיכרון או הכרה, אפילו בדידות. כולנו אשפים של כאב, בתכליתינו, עד עולם. זו לא בושה להאמין בטוהר, גם כשהוא חסר בסיס. אני חושבת שזו לא בושה להאמין בכל עצם באשר הוא, גם כשהאמונה כשלעצמה מותירה לאחריה הגדרה של כאב. וכשאני מניחה את הראש שלי על המזרון ועוצמת את העיניים, מבקשת להשתכנע כי עתידה אני לנחות לתוך שינה מתוקה, כי בתנאים אחרים לא אדע להרדם כלל. אני זוכרת שני חלומות שחלמתי הלילה, והעובדה שהתועדה שלי רקחה אותם כך עצובה הרבה יותר מההתרחשות בחלום עצמו, אכפת לי. זה כמו להכיר בכך שהאפטיה שלי לא תשמור אותי לנצח, ואתם יודעים, דווקא בניתי על זה. האמת שהחלומות היו מקסימים ממש, הייתי שמחה במידה והיו מתממשים.