לפני חצי שנה רק ההנחה שהייתי עתידה לבכות הייתה מעוררת גיחוך, או מעין אנחת כאב בלתי מורגשת. הותרתי את עצמי מאחורי, את הטוב והרע, הגרויים והפחדים. דמותי החיצונית תפקדה כפצצת זמן מתקתקת, שבוייה במעטה יופיה ועדינותה, ערפילית מסתורית לוותה את חיוכי האחדים, והם שבו כל גבר מזדמן שהיה מביט בי. עבור אחדים מהם הייתי קרובה דיי על מנת להרוס אותם, אלמנה שחורה, תפוח מורעל. עוטפת אותם בביטחון טבול בספק, גורמת להם להתמכר, לראות עצמם כשלי, ואז הייתי עוזבת. לא הייתי נהנית מהתהליך יתר על המידה, לא עשיתי זאת למען התואר וההישג, מדובר בהשלכות הטמונות בהיותי אני עצמי, לא ייחסתי להם חוכמה, והקרבה שהייתה עתידה להתפתח בינינו גרמה לי לסלידה. ידעתי שאסור היה לי להשאר. כשהנחת עלי את עינך, הייתי הססנית לגבייך. בזתי לעצמי על הדרכים הפשוטות בהן ביקשתי ממך להפתח בעבורי, אדם אחר היה רואה בי נערה זולה ורוויית אלכוהול, אך אתה ידעת להעריך את העידון בצעדיי, ואני חשתי בחשמל אשר מגנט אותי אלייך, יותר ויותר מרגע לרגע. זו הייתה עוררות אבסולטית, מהסוג שלא ידעתי לחוות באותה התקופה, וחלקתי אותה איתך כששתיקה פלאית התפרסה מעלינו. לא ידעתי מה אסור ומה מותר, ידעתי רק שבאותו הרגע גופי כמהה אליך, ושדבר פרט לך אינו עתיד להרוותו. חשמל סטטי בכפות הידיים שלך, נוגע ולא נוגע, בוחן אותי בעדינות. עוד כששבתי הביתה הקסם אבד בעבורי, הייתי פיכחת ומציאותית, והתרברבתי מול חברתי על שצדתי את הגבר היפה ביותר בחדר. אך מדובר היה באשליה של אישה גאוותנית, בתוך שלושה שבועות שבית אותי, ואני התחננתי עבור קבלת רמז על כך שעשיתי את הדבר הנכון. כשמזדמן לך, אתה הורג אותי. שובר אותי לרסיסים. ואני מתחננת למען אשוב לאיתני, מבקשת שלא יהיה לי אכפת. ובין חלומותי, אני עודני הוזה את אותו הלילה, מבקשת שתראה אותי שוב באותו האור, מתחננת שתחשוק בי באותה מידה. כי אילו תתרחק ממני, חוששני שאשוב לאותה הנקודה בה התקיימתי כאשר נפגשנו, ולא יהיה ניתן להציל אותי שוב.
לפני 15 שנים. 3 בדצמבר 2008 בשעה 19:40