אינני מתיימרת להיות מטיפה, או להיות אדם שמידת דעתו רחבת אופקים ומחשבתו צלולה. אני מרחמת על אלה שהתעקשו לעקוב אחרי ולחיות בצילי, מדי יום אני טועמת את מכאובם ואינני יודעת את מי עלי להעניש בעקבותיו. כי יש בי רחמים, ואנשים שהיו יקרים לי בעבר יודעים לגעת בי, בעיקר במידה שלא ביקשו זאת לעצמם. אך כפי שידעתי להביע קרבה, ידעתי להתרחק ולעקור, אך לעולם לא למען לדון אותנו לאבדון. אני גם לא מתיימרת להיות קדושה מיוסרת, קיימת בי מידה רבה מדי של מודעות מכדי שאניח לעצמי לשקוע עמוק מדי, אך באותה מידה, רבות הפעמים בהן אני פועלת בעיוורון, לא מתוך יצר אמיתי - אלא מתוך יאוש שלא היה לי האומץ להחניק בתוכי. נתקלתי בעניין שכלפי חוץ הטיל עלי צל גדול מדי, נראה מדי מאיים. אני מתקשה למנות את הזמן בו אני מתייפחת בשעות, לרגע אני רואה את הדברים בשקט ולוקחת אותם בפרופורציה, וברגע אחר עולה בראשי מחשבה שמונעת ממני את היכולת להפסיק לבכות. וכמה שאני רוצה להתקשר אליו ולהתנצל, באותה מידה אני יודעת כמה יהיה זה מעשה צבוע כשאני מודעת לעובדה שגם ההיגיון עצמו לא יאפשר לי מנוחה, או קצה של אושר. אני לא מתיימרת לפתור את המיתוס המעורפל, מה נשים רוצות. אני יכולה לנחש שע'פ הניסיון שלי כאישה, אני חושקת יותר מכל בדבר שהגבר שלי אינו מסוגל לתת לי באותו הרגע, וזה כנראה המקור לאומללות שלי. לאחר שלימדתי את עצמי לא להכנע ולא להתכופף, אני הולכת ראש בראש עם התופעה עצמה, ואין שום פיתרון באופק, אבל זה לא יהיה הדבר שימנע ממני להרוג את עצמי תוך כדי ניסיון.
לפני 15 שנים. 30 בנובמבר 2008 בשעה 11:46
