סתמיות יקרת ערך, מטען של חיים שהולך ונכרח סביב צווארך המתוח. בשאיפותייך, אני מזהה תחנונים. שברי השקיעה מתפזרים סביב מותנייך, כתום מהול בסגול נמתח על גבי השמיים ויורד לאורכך, תחתייך. פסוקים אחדים של יום שהולך ואוזל, ברך אותי בחסדייך והגש לי את שנותר בך, אני מוכנה. מדוד את היוקרה בעצמים בעלי ברק או הדר, מעולם לא חפצתי בעידון התפל אשר בחרו להתבשם בו, אני יודעת את דרכי. כורעת בין הסדינים, ומביעה את הכניעה שלי. לך, או אל השינה. מעולם לא היית שבוי בחסדי, אך היית נתון בכוחי. אני מתפרקת ומתהדקת אל המזרון, רוויית שתיקה. ימים יגידו מה ידעתי להשיג בזאת, וממקומי אני יודעת, העקשנות כואבת יותר מכל נטיה אחרת.
כשאחזת בחפץ עדין ויפייפה, ודאי חששת לשבור אותו. ואני אינני חפצה בהצבתו בפינה בטוחה. לא מתוך תשוקה נסתרת לסכנו, לא מתוך הרפתקות יתרה. אני רוצה לחוות, לנשום מתוכך כל עוד אני יכולה. לרוות מהדממה שפיזרת, ולדעת שאינך עתיד להפוך לחידה בעיני. התרחשות כזאת לא אהיה מסוגלת לשאת.
לפני 15 שנים. 12 באוקטובר 2008 בשעה 9:21