הכאב הטהור ביותר, לנצח יווצר כשאתה רווי שתיקה ומנוחה. כמו נבט אשר תוחם את שורשיו תחתיך, וממלא את כל כולך. ולרגע אתם הופכים להיות גוף אחד, אשר בשלמותו מהווה את הסיוט הכי גדול שלך. כמנחה של זיכרון או הכרה, אפילו בדידות. כולנו אשפים של כאב, בתכליתינו, עד עולם. זו לא בושה להאמין בטוהר, גם כשהוא חסר בסיס. אני חושבת שזו לא בושה להאמין בכל עצם באשר הוא, גם כשהאמונה כשלעצמה מותירה לאחריה הגדרה של כאב. וכשאני מניחה את הראש שלי על המזרון ועוצמת את העיניים, מבקשת להשתכנע כי עתידה אני לנחות לתוך שינה מתוקה, כי בתנאים אחרים לא אדע להרדם כלל. אני זוכרת שני חלומות שחלמתי הלילה, והעובדה שהתועדה שלי רקחה אותם כך עצובה הרבה יותר מההתרחשות בחלום עצמו, אכפת לי. זה כמו להכיר בכך שהאפטיה שלי לא תשמור אותי לנצח, ואתם יודעים, דווקא בניתי על זה. האמת שהחלומות היו מקסימים ממש, הייתי שמחה במידה והיו מתממשים.
לפני 16 שנים. 8 באוקטובר 2008 בשעה 12:56