למען כל עצם שיחתם ויקרא 'שלי'- הייתי נמסרת בעצמי, רוויית עז ותכלית - להרקם בהווייתך. כדרכי, אלפף אצבעותי סביב פרקי ידייך, כעת אתה כבול בין שולי הזימה והצער, שבוי באחיזת חסדיי. כל אדם אמיץ אשר יניח את ראשו על הגליוטינה, מחכה לי שאבריש את שערו ואמחה את עיניו, קורבנות יקרים שלי. כל אדם שיחתם ויקרא שלי, יהפוך מיותם. בעת שהשתטח לפני, ראשו ממוסגר באחיזתו הרופפת של הסוף, וזו וודאי הותירה צלקות עבותות בצווארו. ובעודו צופה את הלהב, אינו יודע שזו מעולם לא הייתה תלויה מעליו, ולא מפאת רחמי עליו. בעת נשפך צילה של דמותו אל תוך יציקת חיי, - ואשמור נפשו מפני ומקבצי גורלו. תחתי יכרע, ועל ברכי יפזר את תחינותיו. אהובי, אשקה אותך מדמי על מנת להרוות את צמאונותייך הגנוזים. אך לא רווית ממני מעולם.
בעוד נחתמתי ונקראתי 'שלך', צווארי רושף אש, עטור בצלקת דקיקה לארכו. נשפכת על ברכייך, ומתענגת. שותה מדמך לשוכרה, אך לעולם לא לרוויה. והייתי חצויה בין הערכותי, שבויה באחיזת ההזיות שלי, אך אלו החלו משתקפות בזכוכית המציאות, והצלקת על צווארי תצרוב עד לכדי ייסורים איומים בכל עת אשר אזכירה.
לפני 16 שנים. 5 באוקטובר 2008 בשעה 19:51
