במידה וידעת לזהות צבעה של אכזבה, האם היה לך האמצעי לקרוא אותי. בהסתמך באורח חייך ובבינה שהוכחת לי, אינני מסוגלת שלא לגלות את אכזבתי שוב ושוב. כמי שמסוגל להעלות על דעתו אילו תמונות נפרשו אל מולי בילדותי, תמונות שאני עצמי למדתי להדחיק. עם הזמן אני למדה לזהות את שארית הנטיה שלי, להאחז, להתמך, להסמך. תשוקתי לדם והכשרתי במלחמת מוחות - ולא נותרת לי ברירה אלא להתמודד עם אותן התמונות למען אשלים עצמי כשאני, אתוודה בנוגע לחולשה שהצגתי למען אדע את מקורה של העוצמה הגלויה בי, לא הייתי מסוגלת להתקיים ללא אסופת הצללים שהותרתי מאחורי. ידוע לי שאחר שהחשיפה תסתיים, אטמון אותם שוב מאחורי, ואדמה לעצמי זכרונות ילדות מופרכים, נעימים יותר. ההתמודדות עם הזיכרון הוא אינו מסע רצוף ייסורים איומים והכחשה עקיפה, אלא מסע של כניעה והבנה, אומץ והשלמה. ברגע שהפצעים הישנים יגלידו לחלוטין, אדע שמשימתי הגיעה אל קיצה. ובנוגע לך, אני מאוכזבת עקב קלות הדעת שאתה מפגין בקשר אלי ובקשר לכלל, אינך נוהג בי בעדינות למרות שידוע לך שישנן מילים שאסור לומר לאדם כמותי, וישנן נגיעות ששורפות על עורי, אינני מסוגלת להתמודד כהלכה עם רמיזות להפחתת ערכי ולהשפלה. כאדם שמתיימר לאהוב אותי ציפיתי ממך לגלות סבלנות ותשומת לב, להבין אותי. אך לאחרונה עושה רושם שכל ציפיה שתליתי בך יורדת לטימיון, ברגע בו הענקתי לך את עצמי ידעתי שבמוקדם או במאוחר נגיע למצב כזה, אבל אני מודה, לא ציפיתי שתאלץ אותי להתמודד איתו לבד.
אני לא רואה אותך מתמודד, לא איתי ולא עם עצמך. את העבר שלך השלכת רחוק כל כך, וההשפעות שלו חלות עלייך בצורה בולטת כל כך. אני ציפיתי ממך להתמודד כפי שאני מתמודדת, לראות את הדברים באור אחר בידיעה שהסיטואציה השתנתה, והאדם שלצדך חולק איתך רגש אחר בתכלית.
-
לפני 15 שנים. 20 בדצמבר 2008 בשעה 14:34
