בעוד שאני מתעקשת להתעקב על הפרקים הבלתי פתורים בעברי, או על אלה שאני מתפללת לפתרן בהווה, היה וגיליתי סדקים ברקמת השפיות שלי. בעקבות מחשבה רצופה אני מאדימה ומתחממת בעקבות הזעם הנורא שלוכד אותי מהפנים אל החוץ, ואני הופכת להיות כנועה ומשועבדת - ובאותה מידה פזיזה, חמומת מוח וחסרת תקנה. אך באותם רגעים חשוכים, אני מתקשה לראות בעצמי כראיה היחידה לאי-שפיות או חולשה אנושית, או כגורם העיקרי להתפוררות שלי. המסגרת שלי היא נוקשה ומרתיחה במידה שבה אדם כמותי אינו מסוגל להתמודד עימה, שוב ושוב אני מוכיחה את יכולתי לצעוק חזק יותר, להתפלל ששברי המילים שלי יפרצו את גולגלותיהם העבות ויחוללו שינוי מבורך במציאות הארורה הזאת. אילו גופי היה ניגר על הרצפה והייתי לופתת את רגלייך בכוח ומתפרצת בבכי, האם היית מכריח את עצמך לשים לזה סוף ולמתק את האומללות הבלתי צפויה הזאת, או שהיית גורר אותי על הרצפה אל נקודת השפל הבאה. בשעה שמונה הייתי שרועה על המיטה, ובשקט התעקשתי להכריח את עצמי להפסיק לחשוב, כי גם במידה והתעסוקה השקטה שלי עסקה בכעס וניסיונות לשרטט תסריטים לתיקון, ובין אם השתדלתי להזכר בצירופי תמונות נוגעים ללב, שהתקיימו על מנת להרגיע אותי, בשני המקרים גופי קורס תחתי ואני מתעוררת להבין עד כמה אני לא מרוצה.
נלקח ממני את כל מה שהאמנתי בו, אני לא יודעת במה עוד נותר לי להאחז.
אם היה לי מחשב, הייתי שומעת את caring של the shins. רק כדי להזכר בקיץ שעבר. מדהים כמה שהזכרונות נראים טוב יותר מרחוק, אני לא מתגעגעת לתקופה בה עצם הקיום עצמו הרגיש כמו הזיה. אבל אז הייתי מסוגלת לעשות את הצעד הפשוט שהיה עשוי להיטיב איתי בהווה.
לפני 15 שנים. 23 בדצמבר 2008 בשעה 20:05