אני באמת מאמינה שכולנו נאלחים ברובנו, חסרי פשר. ההבנה עצמה הפכה מיתוס של ממש, מעין גלימה מעודנת שתפקידה לעטוף את הצביעות ולאפשר לה להתהלך ברחובות מבלי שאיש ירתע מפניה. אני באמת חושבת שהרחובות האלה נאלחים ברובם, חסרי פשר. לא ברור לנו מי התהלך בהם לפנינו, איזו טביעת כף רגל מבשרת על הסוף. ברחובות בהם דיממתי אני בעבר, בני האדם מתהלכים בקלילות, כמו תוך כדי ריקוד, הם מכשפים אותי וחוצים הלאה - אני פוחדת לזרוע שם את צעדיי. הבנה של סרק, כמיהה מאולתרת – שאולה, מצמידה אתכם אליה. היא שגורמת לכם לענות לי תשובות אוויליות שכאלה, אתם כמעט משוכנעים שזה ברור לכם לחלוטין איך שזה הורג אותי, שאנשים דורכים שם מבלי להצטמרר. אז תקימו בעבורי אנדרטה, גם אם לא תבינו את ייעודה – תקימו בעבורי אנדרטה מקופסאות נעליים וסלעים גדולים, עדיפים מעשים עיוורים על מילים חסרות כוונה. תבנו אנדרטה ותכתבו עליה שכאן נקברה התמימות הארורה שלי, ממש כך – 'כאן נקברה התמימות הארורה של ומארי'. אני יודעת עד כמה אני נשמעת נדושה, ושהרבה ילדים מוחים על אובדן התמימות הארורה שלהם, אז תכלו לכתוב שם תחת הכתובת הראשונה 'כאן, לפני 5 שנים, הוכחה הנבזות האנושית באופן שצילק את נפשה לנצח.' זה נשמע קצת פחות נדוש, אם תשאלו אותי. אנשים לפחות יביטו על האדמה שעליה הם דורכים בתמיהה שואלת, ולא יחצו אותה כמו הייתה מובנת מאליה. אני לעולם לא אספר לכם מה קרה לי שם, אני לא משתגעת על הרעיון הזה. אני מעדיפה להיות קיימת כצל כל ימי חיי, מאשר להיות מדי מורגשת כאדם שצולק כך. איזו השפלה, לאפשר לאדם לרחם עלייך. רחמים הם איומים בעיני. אני אינני זקוקה לרחמים, אלא למעט הבנה, אני צריכה להיות חקוקה באדמה לעד ולגרום לכם להימלא תוגה. רק כדי שלא יתנו למה שהם עשו לי להיטמן בתלכידי הזמן לעד מבלי להותיר סימן, שלא יתנו להם להימלט ללא גמול.
לפני 15 שנים. 15 במאי 2009 בשעה 12:34
