הייתי רוצה להיות כנה, אבל אני מדי טרודה לכדי לראות את המציאות כפי שהיא. אני עוצמת את העיניים ורואה תמונות. הייתי רוצה לבקר מאחורי גלגלי העיניים שלכם על מנת לברר עד כמה הדבר שכיח. הטירוף הזה הוא מרגיע, כשאתה לא חושב על כך יתר על המידה. אנשים בהירי מחשבה נוטים להעמיק את ההסתכלות שלהם אל תוך עצמם, בהתקדמותם פנימה הם נתקלים בפרטים נחבאים שמעולם לא האמינו שיגלו בעצמם. זו הסיבה שאנשים בהירי מחשבה נוטים להאמין כי הם פגומים ומעוותים ביחס לאנשים אחרים. אדם נורמטיבי היה מבין את טיבה של האדמה עליה הוא דורך, מודד את המצב ואת הסבירות של השתבשות עתידית, לאחר מכן הוא קובע האם ברצונו להישאר. כאשר אני מודדת את טיבו של מצבי, אני מציירת תמונות אחרות, שותלת פרחים על אותה אדמה ובועטת בגדרות. אני מדמיינת את הנשיקה הראשונה שהייתה לנו, ואת האופן שבו עינייך היו בורקות כשהיית מביט בי. די לי בכך כדי להישאר.
זה קרה גם לכם, אני יודעת. מעין עקשנות ילדותית, תמימות שבורה. בקשות מוגזמות שהייתי רוצה שיענו. הייתי רוצה לדעת שהוא אוהב אותי ללא תנאים, וללא שום מחיר. זהו האופן בו אני אוהבת אותו, אהבה עזה ועיוורת, התמסרות מהסוג הטהור ביותר. וזה המצב, לטוב ולרע. לפעמים אני אומרת לו מילים מכוערות מאוד, וצועקת עליו בנימה מוטרפת, אך אני עושה זאת כיוון שהוא גורם לי להרגיש שרק כך אזכה בתשומת ליבו המלאה. אני רוצה לדעת שנתקן את הכל, ולא לנחש או להאמין. אני רוצה לדעת שנתקן את הכל ונהיה מאושרים יחד לתמיד. זו הצרה בהיותי צעירה כל כך, אני מקווה ומייחלת לסופים טובים ולתכנים של אגדה, אך אילו לא נתחשב באכזבה כגורם מגביל - האם באמת יוכל להאשים אותי על כך שהייתי רוצה לעמוד לצידו כל עוד יתאפשר לי?
שלשום חגגנו שנה יחד. ייחלתי ליום הזה, שבו אהבתינו תוגדר כעמידה וחסינה. ייחלתי לו כל כך. זה לא האופן בו האמנתי שארגיש לאחריו, אבל אני מתפללת שהארס שנוצר בינינו יעלם לעד, שנסיק את המסקנות הנכונות ולא נוותר זה על זה. רק המחשבה על כך גורמת ללב שלי לשרוף.
לפני 15 שנים. 18 באפריל 2009 בשעה 21:33
