הלילה רווי כוחות נסתרים. ובעוד שהוא מושל בגופי, רוחי נחלצת מתוכי ומרחפת מעל הגגות. בשעה זו, ישנם רחשים המסגירים נוכחות אנושית, אילו היו גוועים – הייתי חש כי האדמה עליה אני דורך קיימת רק בעבורי, ושמי הליל הוקדשו לי כמנחה. הייתי מתהלך בגאון, וחש כי אני הוא האדון על האפלה, ולא להיפך. רחשים אלה מציינים את מקומי בעולם. בעוד שהדממה מקדשת אותי, יתר הבריות מבקשות שאקיץ. המסע שלי הינו קצר וענייני, ופני מועדות אל ביתי. תודעתי מפיקה צלילים קסומים, אני מלחין את קצב צעדיי ומנגן תווים אילמים של הבנה חצויה, לצליליה אני בורא עצמי מחדש ומתפרק לרסיסים. הירח נגלה אלי בשלמותו, ועמו נגלה אלי טבעי האמיתי. וזה מקדש אותי ומפיח בי חיים. הימים ריקים, והמציאות חסרת פנים, אך אני מתענג על אי הידיעה שזרעה בי – זו מעוררת אצלי התרגשות של שוטים. אין בכוחי לפרש את סודותיה, במבטה התועה ושפתיה החיוורות - טבעה לעצמה את יתרת מחשבותיי, דמותה אופפת אותי בכל אשר אפנה, וליבי נצרב בשתיקה כאשר אני מדמה את גופה לצד גופי. האובדן מזין אותי, הוא מזכיר לי את היותי אנושי. ועל אף העובדה שהרחוב גווע והרחשים נדמו, אינני חש כשליט על האפלה, אלא כנשלט על ידי נגעים של תשוקה.
(קטע מספר שאני כותבת בהווה. מה דעתכם?)
לפני 15 שנים. 5 ביולי 2009 בשעה 22:10
