אני לא שונאת אותך. אני לא מכירה אותך מספיק לכדי שאשנא אותך. אני שונאת את ההשפעה שיש לך עלי. נדמה שכל מי שנכנס לחיי לאחרייך כמו שיועד להוות כחלופה לך, הנחתי להם למדוד את נעלייך ומשתי מהם כשהשלמתי עם העובדה שהן גדולות לכדי שיוכלו למלאן. אולי הן תמיד יהיו. כמו מחלה, הערגה הולכת ומתפשטת. הלהבה קטנה וגדלה בהתאם לנסיבות. גיחות קצרות וזמניות, אפשרויות של כמעט, הרי שידוע לכל שלעולם לא תפתח בפניי דלת של ממש. צדקת כשטענת שמגיע לך יותר, ואני הייתי שם למחות בעבורך, למחות דמעות של צער. כמעט שהייתי מסוגלת להרגיש את הכאב שלך, ולהכיר בתכליתיות שלו, במידת ההפסד. אולי משום שגם אני ידעתי אכזבה דומה, אני עושה סימולציה ומחברת בין הקווים, התמונה המטושטשת שנוצרה מחברת אותי למציאות. ואולי זה אתה, אולי זה תמיד היית אתה. מתוך התנודות היומיומיות שלך, בחירות קטנות והגדרות של זהות, הצלחת להזכיר לי את הזהות שלי עצמי. כל כך השתדלתי להיבלע בקהל, שהספקתי לשכוח מה עושה אותי לאדם שאני. אך אני לא מייחדת את עצמי בכך, הרי זה מה שאתה עושה הכי טוב, מעניק לכולנו השראה. זאת אף פעם לא הייתה אהבה, חשוב שנדע להניח את הדברים במקומם. בקרוב אצליח לשוב ולדחוק אותך אל עליית הגג, אל מאחורי רצף המחשבות. אני ממשיכה להתפתח ולהגות, לקמול ולהיעצר. לשקוע במקורות, בחרטה ובתיעוב עצמי, ולזכור את הדברים שמשאירים אותי כאן.
"שכבתי על הגב והבטתי בגבר ששכב לצידי, שהשיב לי מבט. הסטתי את ראשי והתבוננתי בצללים שנפרשו על התקרה. ניסיתי לפרש את הצורה שלהם. התחלתי להרגיש חנק בקרון. ניסיתי לדמות מצב בו מישהו נשכב לצידי ומנחש איתי את הצורות הפזורות בחלל החדר, או מניח איתי מלבנים של דומינו ראלי ומשתדל שלא להפיל אותם עד שנשתלט על כל החלל בסלון. מישהו שיתלווה אלי בבוקר להניח צלוחית חלב לחתולים שגרים מעבר לגדר. אני מחפשת אדם שאוכל לעשות איתו יותר מאשר לגלות בפניו את מי שאני ולשמוט את כל המסכות, אלא גם להיות מסוגלת להישאר נאמנה לאדם שנמצא מאחוריהן. שבתי להסתכל על האדם שהיה איתי, והבנתי. הבנתי שהוא לעולם לא יוכל לתת לי את מבוקשי."
לפני 14 שנים. 5 ביולי 2010 בשעה 0:35
