הוא העניק לי מסגרת, ואף יצר בעבורי משכן. עת שהמציאות גועשת מחוצה לו, הוא שימר את השפיות שלי ומנע את אבדנה. הדבר לא נעשה כאשר הפגין את אהבתו כלפיי, או כאשר הואיל להבחין בסכנה האורבת לי והעניק לי מקלט. הוא אפשר זאת בעצם קיומו בלבד, כאשר הוא מרוחק ודומם, עצם מהותה של דמותו מהווה נחמה בעבורי, ובעצם מהותה היא מגנה עלי מפני מפלתי. ומתקיימת בינינו אהבה, היא אמנם אינה מגלה עצמה בכל נשימה ובכל מבט, אך היא מגיחה החוצה אחת לזמן מה ומעוררת בי תקווה שחוצצת בין רגע אחד של ייאוש למשנהו. אושר הוא מושג יחסי, ישנם אנשים שמסוגלים להיות מאושרים גם כאשר אינם מסופקים, החיים שלהם קרועים בנקודות אחדות והציפייה מקדשת אותם ומפיחה בהם חיים, אך אני אינני כזו. באותה מידה, אינני אדם שמבקש לעצמו שלמות, ספק משום שאני חוששת שזו תכביד עלי בשפע שהיא מציעה, או בצורך שלה לתבוע את התחייבותי, ספק משום שאני יודעת עד כמה הפרטים הנכונים עבור תחושה של 'שלמות', של הגשמה – אינם זמינים בעבורי בהווה. האהבה היא רגש מופלא, לפעמים נדמה כי חייה אינם מוגבלים בזמן, אך היא אינה מבטיחה תשוקה או תאווה, היא אינה מבטיחה קרבה שאין שנייה לה, היא פשוט מתקיימת כפי שהיא, שקטה ומאוזנת.
לפני 15 שנים. 8 בספטמבר 2009 בשעה 11:22
