בנגינתו שפך אור בין הכתלים
הפינות החשוכות הקיצו
מלכים החוו לו בעיניהם
לקבל את פניו
פאר ילבישוהו והדר יהדרוהו
מבלי שהשיב את פניהם
באמרו מילה אחת
היו יתרתם נאלמים דום
גוו משוך מעלה
ועיניו כאבני ברקת
היו שניחשו את כזבו
בעיניי היה אל
בנגינתו שפך אור בין הכתלים
בעוד ששירה אילמת ממלאה את גרוני
הייתי רוכנת על ברכיי
דומעת דמעות של דם.
(6.11.09)
-
למרות הפשטות שקיימתי בכתיבתו, והעובדה שזו נערכה מספר דקות היות והמילים כמו שנכתבו מעצמן - הקטע יצר בעבורי קושי. כל דבר פשוט עשוי ברובו כנות גלויה, חוששני שהוא מתאר את מצבי במדוייק. האמונה מותירה אותנו שקטים ונתמכים, בעוד שאי-האמונה משיבה אותנו אל המרכז שלנו ומאפשרת לנו לחיות את החיים במלואם, ללא האזנה למילים חסרות תכלית או בהייה בנופים מעוורים. הקטע נכתב עבור אדם שאהבתי, אהבה שבחציה הייתה אפלטונית ובחלקה האחר הייתה מינית. האדם שכתבתי בעבורו עשה את דרכו אל ייעדו מבלי להתחשב ביתר הצופים אשר תלו בו תקוות שווא, אך הפלאים אשר נרקמו בחזותו המרשימה אפשרו את שתיקתם. אך בעוד שהפנתי את תשומת ליבי אליו, החלה הפרה נוספת של החוקים השקטים שנקבעו על ידי, וזו שמטה את האדמה מתחת לרגליי והציבה אותי מול הווה נגוע, פגום. האמת עליה נשענתי זמן רב כל כך נתגלתה בחלקה כשקרית, הכרתי במציאות הופרה בחסותה של נגינתו השקטה. קשה מאוד לזעזע אותי, הפליאה הותירה אותי קפואה ונאלמת, משתדלת לעכב את הכרתי במתרחש. אני צופה את חסדיו של החורבן, את הטוב שעשוי להגיח מתוככי ההריסות. אני טובעת את הפיצוי שלי על קובץ של חודשים אבודים ומילים ריקניות, יותר ממני עצמי מאשר ממנו.
לפני 15 שנים. 10 בנובמבר 2009 בשעה 11:57
