אילו התבקשתי לתאר את היום הזה, הייתי טוענת שהשמש הנה שקרנית פתולוגית, שטיפות הטל מהוות כתקווה של אומה שלמה ושיש לנהוג בהן בכבוד הראוי, ושהסופה נאה בעיני מאוד - אך רק כאשר אני מוגנת מפניה לחלוטין. הייתי אומרת שהיותי נאורה הינה עניין של זמן, שאנשים מוכחים עצמם כחביבים יותר (ויחד עם זאת, כמטופשים יותר. אך באופן שמחמם את ליבי.) ככל שעובר הזמן. הייתי אומרת שהיום הרגשתי נאהבת, וגם ביום האתמול חשתי כך, וביום שהוצב לפניו. נאהבת, וחסרת תועלת. איך שהשמיים מציבים מעלייך תבנית שקטה וזעומה, אילו צבעים, איזו התקוממות מרגשת. השמיים מאפשרים לנו לקרוא את הבעת פניהם, ונעזרים בעננים על מנת להשתקף, ולא על מנת להסתתר. אני מאוהבת בעונה, ומעריצה את הכפור, אך עד לגבול מסויים. היום ראיתי תמונה שלו מהמסיבה, אליה לא הגעתי. כואב לי מאוד שהוא הלך בלעדיי למרות שעודדתי אותו לעשות זאת, מסיבות מטופשות ולא רציונליות - כרגיל. אני מקווה שלא הסגרתי את עצמי. ראיתי תמונה שלו, משתדל להסתיר את עצמו, וכל כך יפה הוא היה. יפה כמו השמיים הסגולים שמטפסים מעל הקניון מול ביתי, יפה יותר. כשנחגוג את השנה שלנו יחד, הייתי רוצה להתקשט בסרט ולהגיש לו את עצמי, רק על מנת להסיר כל ספק, להבטיח שאהבתי אליו מוטרפת בדיוק במידה הנכונה.
לפני 15 שנים. 3 במרץ 2009 בשעה 17:58