לפני 16 שנים. 29 באוגוסט 2008 בשעה 21:47
פתאום ככה סתם קפץ לי המשפט האלמותי לחופש אין מחיר ואין לו סוף.
פתאום בלי הודעה מראש יש טעם לחופש, טעם מוזר, לא מוכר ולא ידוע.
נאמר לי שהוא מכה גלים גלים אך לקוסמות המקצועיות יש כפתור פלאים איתו הם יכולות לחמם את הרגליים הקרות, לאלו שמקבלים רגליים קרות.
פתאום אני מרגיש שחרמנות אינה בהכרח דבר מאיים, אינה דבר שמחוייבת להיות שיגרה.
החופש מלהיות חרמן.
פתאום צעדים אחורה נראים בעיני התקדמות.
פתאום אני שולט, שולט במחשבותי ולא הוא האיבר הקטן או היא המרותה הגדולה.
האם הרגרסיה הינה לינארית או עקומה מחזורית שתוביל אותי לנקודת האפס המצוי?
נראה מה יוליד לילה, פכחון או שכרון הנצחון.
