לפני 16 שנים. 28 בספטמבר 2008 בשעה 4:16
התחלתי לבצע בעצמי, בגופי ובנפשי אנליזה
בשבל הראשון של הניתוח הגעתי למסקנה (בפעם האלף אולי) שזה:
וואללה מורט (חולם להיות חלק)
מתיש (שונא לישון)
מכאיב (מה זה זה?)
גורם לי להזיע (מה זה זה 2)
סיפור מהתחת (למקצועניות שבדבר)
בקיצור אנאל-יזע
הבנתי שזה הולך להיות ארוך מאד או קצרצר
על פי דרכו של זיגמונד המהולל או לחילופין בשיטת הזבנג וגמרנו
מסקנות ראשונות מונחות כבר על שולחני על הבוקר:
דווקא ההתעסקות בעצמי מגבירות את יצר החרמנות המודחק.
איך טירוף וענווה דרים בכפיפה אחת?
איך ראיית הנולד ועיוורון מפזזים במחול סוחף?
איך השתוקקות וויתור לא משמידים זו את זה?
האם רק לאלוהות פתרונים?
