תיעוד פיקטיבי של דברים שלא היו מעולם

ארוחת חג. עיפתי מכל ההכנות וסוף סוף אני יושבת. כל המשפחה סביב השולחן ומזל שהגיסות עזרו קצת. את הנקיון והסידור שאחרי, הילדים כבר יעשו.
המנות זורמות והעונג מפעפע. נרגעת מספיק להסתכל סביב. הילדים שהגיעו לחג מהצבא, הילדים של הגיסות, הנכדים שלהן. חלק מהילדים בגילי וזה משעשע. לגיסות נכדים בגיל הילדים שלי. פתאום עיני קולטת את בן אחי הצעיר. בן הזקונים.
"מה שלומך?", קוראת לו מעבר השולחן והוא מספר שהוא מחפש עבודה בנרות כי דחו לו את הגיוס לדצמבר והוא מת משעמום. כבר היה 3 חודשים באילת. ואני? לא ממש מקשיבה. רק בוחנת את השרירים הצעירים והפנים הגבריות-ילדותיות שכל כך דומות לשל אחי.
מציעה לו לבוא לסדר לי את הגינה וקצת לעזור בבית - יעביר עוד שבוע של המתנה. לא יכולה למנוע ממחשבות זימה מלוות בגירוי של עבירה על "גילוי עריות" שזורמות בי.
כשכולם הלכו והילדים החלו מפנים את השולחן הודעתי שאני עולה לנוח.
נזכרתי בגנן החדש שלי ובקלות רבה דמינתי אותו מזיע ומשרג שרירים במאמץ בחצר ביתי. מזמינה אותו להתקלח אחרי שעמל קשות. הוא יוצא מגבת לחלציו ושרירי חזהו מרקדים. "כמה גדלת" לוחשת הדודה ומלטפת חזה צעיר. המגבת נשמטת. ככה כשדודה עם מחשוף עמוק וחזה שופע נצמדת לגוף אחיין צעיר ובריא. דלת חדר השינה ננעלת והנער מלמד את הדודה כמה פרקים חדשים בהילכות מיטה.
מתעוררת כשהחושך יורד ובגופי עדין מפעפעת תשוקה. הולכת להכין לי קפה ועוגה של חג. מטלפנת לאשתו של אחי להודות על האוכל שהכינה, אך במקומה עונה בנה, זה שטרם התגייס. "אולי תגיע מחר לעזור לי קצת בגינה ולהקים סוכה?" "בטח דודה" הוא עונה בתום. או שלא.......