השתחררתי ביולי 1995 לזכרוני השעה היתה עשר ושלושים,
קרני השמש של שלהי יולי סינוורו אותי מאוד,מורגל הייתי לאפלה וטחב.
שער הברזל חרק בטריקה מהדהדת, ושביל פתלתל וירוק הוביל אותי לדרך המהירה.
חסר כל ומאושר נעמדתי בצד הכביש, ידעתי לאן אני רוצה להגיע,
עדין לא מאוחר,אולי עוד אספיק.
הרמתי יד בניסיון לעצור מכונית חולפת, מקווה שאזכה לטרמפ לכיוון העיר הגדולה.
חלפה לה שעה ועוד שעה,אך טרמפ אין.הגברתי את תנועות ידי,הפעלתי שפת גוף יותר משכנעת,
חיפשתי קשר עין עם הנהגים,אך דבר לא השתנה,אין טרמפ.
אגלי הזיעה נטפו מפני,חולצתי דבקה לגופי,חום כבד הגביר את הצמא,ואין מים לנחמה.
חימה החלה להציף אותי,תיסכול, בני זונות סיננתי.
התחלתי לפסוע לצד הכביש,קילומטר ועוד קילומטר,בצידי הדרך נראו בתי הכפר
כאחוזות טובלות בגני ירק, טרקטורים,ציי מכוניות,סוסים באחו,פרות עצלות על מרבצן,
ובני אדם ספונים בביתם,מנמנמים בהפוגת צהריים הלוהטת.
שמתי פעמי לכיוון אחד הבתים,חוצה את שדות החיטה הזהובים.
השמיים התכולים שימשו רקע ללהקות ציפורים נודדות ,ומשב רוח קלה נשאה אותי
על כפיה לשיכרון חושים,ולאבדון.
שמעתי גניחות של אישה מעונגת,רעד עבר בגווי,שנים שלא ידעתי אישה,
הרגשתי איך נעמד לי באחת,דופק ליבי המואץ הזרים מפלי דם לכל עבר,
פרט למוחי. אבד ההיגיון, יחי האינסטיניק.
פסעתי חרישית לכיוון הקול,הסטתי בשקט את שיבולי החיטה,וקפאתי במקום.
מול עיניי המשתאות צפיתי ממרחק נגיעה, בזוג בני 18,אולי פחות,
מתנה אהבים, ערומים כביום היוולדם,הוא בתוכה, ורגליה מתנופפות ומרקדות אל על.
ראיתי את שדיה עולים ויורדים,אגנה מתנועע בקצב אחיד עם גניחותיה.
החזקתי במפשעתי וחשתי שהיא קרובה לפיצוץ.
לא יכולתי יותר להמתין,התפרצתי בתשוקה לתוך עולמם, הבחור הצעיר נבהל
וסובב את ראשו לראות מה מקור הרעש,בלי לחשוב פעמיים תפשתי
אותו בשערותיו היממתי אותו במכות מספר,ןהשלכתי אותו מעולף למרגלות הנערה
שלא הוציאה הגה,רק הביטה בי בעיניים מתחננות,שפתיה רטטו,
וכשראתה שעיניי נחו על ערוותה השחורה,פתחה בקול תחנונים ,בבקשה לא,
בבקשה לא, אל תעשה לי את זה...
לא לזוז פקדתי,רכנתי לעברה,
מניח את פני על שיפולי ביטנה שואף בנחיריי את ריח ערוותה,
מעצים את תשוקתי,ניחוח אישה ממעין תשוקתה,שנים עברו מאז הפעם האחרונה שידעתי אשה.
הרגשתי כחיה צמאה לדם.
היא התנגדה כשניסיתי להכנס לתוכה,התחלתי לחנוק אותה תוך כדי ניסיונות
שווא להכנס אליה,,הרגשתי איך גופה חודל מלהתנגד,זה הזמן לחדור,עכשיו,עכשיו.
חדרתי אליה בטירוף,ובאותו רגע ניצחי,חשתי מהלומה בקודקודי,
כאב חד פילח את ראשי,ופרץ דם שטף את פני ואת גופתה,איבדתי את ההכרה.
כעבור ימים מספר התעוררתי מטושטש, פקחתי את עיניי,ועדיין רואה שחור,
יתכן והתעוורתי? או שזה אותו צינוק מוכר?
בימים הקרובים בוודאי יתבהר מצבי העגום,...את מי זה יעניין בכלל. לעזאזל
לפני 14 שנים. 2 ביולי 2010 בשעה 9:22