ככה וככה

ניצבתי עומד מולו,מזהה את חזותו השמנמנה וקטנת הגוף,
לקח לי המון זמן לאתרו.
נחתתי ברומא לפני ימים מספר,מתחקה על עקבותיו,שואל ומתחקר
את העוברים ושבים,נח בין לבין בבתי קפה,לוגם אספרסו,ומתפעם שוב
ושוב ממראות העבר,אדריכלות עשירה,המרמזת על מעצמה,אחת הגדולות
והמפורסמות בעולם.אך אני עם כל הכבוד לרומאים,הגעתי, על מנת לחסל
את אותו יצור שמונה להיות אחראי מחלקת הלב,ולא פעם בגד ואף הרעיל לבבות
תמימים,ולא חסר סיפורים על אנשים שכמעט כל בר דעת,מכירם בנקל.

דבר לא השתנה,אף קשתו וחיציו המורעלים נותרו כשהיו,למעט ראייתו,
הוא היה פוזל,אני נשבע לכם במו עיני ראיתי,ובאמת שלא היה איכפת לי
אלמלא הוא היה מבין שהוא כבר לא פוגע,חצוף.
תפסתי סוף סוף מדוע כולנו בכאוס רומנטי,זה אוהב את זו שאוהבת את
זה שעדין אוהב את ההיא,שלא אהבה אותו בכלל.פשוט חיפשה נחמה...
כהנה וכהנה,סיפורים באין ספור וריציות.

מות תמות! קראתי בקול, התבונן בי בפליאה,חיוכו הנעים העלה את חמתי,עכשיו!!!
שלפתי חרב,רגע, זה עדין לרגשות שלי,צריך לפרוק,לשחרר,
עדיף תת מקלע,בכל זאת יש יתרונות לקידמה על אלים זקנים,
סחטתי את ההדק,בן זונה,בין אלף זונות,תמות יא אל מוות,
רוקנתי מחסנית מלאה,לרגע הוא שמט את קשתו,זינקתי בטרוף,
אוחז בקצה הקשת ביד אחת ובשניה ממשיך לירות תוך שאני נסוג
אל הלא נודע...
מהיום אני אחראי על הקשת.
עכשיו בהרצה,בקרוב המטווח.
נא השאירו שם,ואופי הבקשה.ותקבלו חץ ישר לליבכם.