אז מכירים את זה שכאשר מחפשים לא מוציאים וכאשר ממש לא מחפשים מוצאים?
הכל טוב ויפה ויופי שמוציאים לא משנה טיימינג אבל מה קורה אם היקום הרס אותכם כל כך לרמה שהגעתם למצב שכבר לא מחפשים כי לא מסוגלים לזה כבר, הכל שבור מדי.
ואז מוציאים, ויופי והכל טוב ויפה ואמורים לשמוח בעיקרון אבל בפועל עדיין מדוכאים ומנותקים והכל שבור.
ואז זה אמור לעבוד וככה עובד היקום ועדיף מאוחר מאשר לעולם לא, וים משפטים יפים אחרים.
אבל בפועל החיים בונים אותנו, משנים אותנו, הורסים אותנו ובונים מחדש בצורה שונה.
מה קורה אם זה כבר מאוחר מדי?
במה עוזר למצוא משהו כאשר כבר ויתרנו על זה ולא בטוחים שמאמינים בזה כבר או סומכים יותר בשלב זה או בכלל רוצים את זה בחיינו?
ואני כן טיפוס החלטי, תמיד יודעת מה רוצה בכל שלב, בכל דבר.
אך חודשים אחרונים, הגעתי לסף גבול היכולת. התעלמתי מכך הרבה דברים, כל כך הרבה שנים.
וטיפסתי, והתעלמתי, וקמתי כל פעם מחדש והמשכתי.
ולפני כמה חודשים, ממש לאחרונה דווקא.
מיציתי. אשכרה התחלתי להגיע להבנה שאולי יתכן ועדיף בלי. אולי באמת לא רוצה את זה ועדיף בלי.
הדבר שהכי חיפשתי ורציתי בעולם, הגעתי להבנה שזה רעיל עבורי, שאני רודפת כל החיים למצוא משהו שבסופו של יום במחשבה לאחור מביא הרס בפועל.
הרס נפשי, הרס איזון הורמונלי, הרס ניורולוגי עצבי, הרס לחיים באופן כללי.
ולא, זה לא אומר שלא נותנת הזדמנות ומנסה כאשר משהו נקרא לדרכי ומתאים וזה בול מה שחיפשתי.
כן מנסה. תמיד נותנת הזדמנות. תמיד בודקת עד הסוף.
אולי כי טיפוס סקרן, אולי הפחד מלא לבדוק ולהצטער על כך גדול מהפחד של פגיעה נוספת אבל בפועל,
פשוט חבל שלא קרה לפני כאשר הכל היה מאוזן יותר.
כי הכל קרוע עכשיו וקשה מספיק לקום גם בלי להוסיף עוד דברים להתמודד איתם ורגש זה לא משהו שמוריד בעיות בחיים.
רגש בסופו של דבר מוציא מאיזון, מביא עצב, תסכול, בעיות חדשות.
בעיות חדשות שלא מסוגלת להתמודד איתם כרגע כי יש כבר מספיק שגם אותם, לא מצליחה כרגע.
שמחה שפגשתי אך לא מצליחה לצאת מאיפה שנפלתי.
הטיימינינג לא נכון אבל אלה החיים. זה אף פעם לא הזמן הנכון. אין לנו שליטה על החיים, וכל מה שנחשב לחיים מביא הרס במידה כזו או אחרת.
נכון שזה מגוחך?