לפעמים יש לי צביטה קטנה בלב.....אבל רק לפעמים. אמנם היא קטנטנה ומגיעה לרגע קט אך היא עדין מבקרת אותי בחגים.
להיות מוקצה, הכבשה השחורה, הילד הרע, ההוא שתמיד עושה בעיות ולא הולך בתלם. תמיד היו מנת חלקי. אך לפני שנים רבות המשפחה שלי החליטה פה אחד על כך שאני יוצא לגלות רבת שנים ללא אפשרות חנינה. ממש לא משנה מה הסיבה ואני גם לא שם זין על כך כי כבר מגיל אפס או מהיום שאני זוכר את עצמי תמיד היתי זאב בודד שלא זקוק לאיש, אבל פסק הדין ניתן והקשר נותק ביום אחד. הורים אחים ואחיות..כאילו לא היו.
את החג הזה חגגנו בקצה אחד של הארץ. אני, המדהימה והיורש החדש. כשבמרכז היורש הגדול חוגג עם סבו וסבתו והשאר עם האקסית חגגו בקצה השני של הארץ.
הבוקר, עם כוס קפה שחור, סיגריה, ציוץ ציפרים וצינת הבוקר...נשבעתי לעצמי שלא משנה מה היורשים יעשו או יהיו, לעולם לא אתכחש להם והם תמיד יהיו רצויים. לעולם לא אתן להם את ההרגשה של להיות לבד להרגיש מנודים.
נו...לפחות יש לי משפחה מדהימה ומלוכדת שיצרתי בעצמי...למרות המרחק הם קרובים ואני קרוב אליהם והאהבה ענקית ומכילה, אז למה לעזאזל הצביטה הזאת חוזרת לבקר אותי בכל חג?
לפני 13 שנים. 19 באפריל 2011 בשעה 19:48
