אמממ לא. עדיין רדומה. עכשיו הילדים כבר רדומים ונגמרו התירוצים.
אז הנה, פוסט שני ביום אחד, yay. מה לא עושים בשביל קצת תשומת לב, לפעמים נדמה לי שהכמיהה לתשומת לב עוברת כחוט בלתי נראה שזור בין רבים כל כך מהפוסטים בבלוגים של הכלוב, ועצוב לי עבור כולכם אך יותר מכל עבורי משום שזה מקטין משמעותית את הסיכוי שלי למצוא בדל שימת לב. אגב זה מאד מזכיר את התיכון, כולם כל כך כמהים לתשומת לב וכל כך חרדים מתשומת לב שלילית וכל כך עסוקים בעצמם עד כי אינם מבחינים האחד בשני כלל וכלל.
הכל כה וירטואלי ואני במיוחד, ייתכן שאין וירטואלית ממני. שואלת את עצמי האם אתעורר אי פעם, וכמה זקנה ובלה אהיה כשזה יקרה. התברכתי בגוף נהדר, לרוע מזלי במגדר הלא נכון אך אינני כועסת עליו בגין כך, הרי זו אינה אשמתו וכאמור הוא גוף נהדר, זוכר לי חסד נעוריי וצורתו השרירית, אינו משמין לעולם ואף נוטה להחלים מהר, רק המגדר, המגדר.
אין לדעת, ייתכן שיום אחד אהיה גמילף 😝💃💅