יש לציין שפוסט זה נכתב עקב מחשבה עמוקה עם עצמי, ואני חושבת שאני מוכנה סופסוף לשתף את העולם.
אני מכירה את עצמי, אני אחת שתמיד אדאג למי שחשוב לי בין אם זה אישה, גבר,דתי, חילוני, הומו, לסבית או אפילו טראנס.
לא משנה מי אתם, אתם בני אדם קודם כל ואתם חשובים לי.
אני מכירה את המינוסים ואת הפלוסים שבי. אחד המינוסים או הפלוסים (תלוי איך אתם מסתכלים על זה) הוא שאני קודם כל אדאג לאחרים ואקשיב לאחרים ואז אדאג לעצמי.
בימים האחרונים באים אליי אנשים בטענות של "סולידריות של נשים", או "תעמדי לצד הנשים", או "למה את לא תומכת?"
אז בואו ואני אגיד לכם למה לא, לא כי אני לא מאמינה, לא כי אני חושבת שלא קרה, לא כי אני חושבת שמשקרים, אלא כי לא הייתי שם!
לכל מטבע יש שני צדדים! ככה גדלתי וככה חונכתי וככה החיים לימדו אותי.
עכשיו, למי שלא יודע אני לא גרה בארץ (כתוב בפרופיל למי שלא קורא).
עכשיו, בואו נחזור לסולידריות של הנשים, שלשמה התכנסנו כאן היום.
אני מאמינה שאנחנו המגדר הנשי, חזק לא פחות מגברים. אנחנו חזקות באופי (יש כאלה שגם חזקות פיזית). אני לא אומרת שאני אישית אוכל לבוא ולהרים גבר במו ידי, אבל אני אוכל להיות, לפתות אותו או לגרום לו לעשות משהו שאני רוצה, כי אני אישה וכמוני יש מלא נשים כאלה, בעצם רובנו כאלה. אנחנו יודעות לפלררט, אנחנו יודעות לפתות, אנחנו משתמשות במוח מאשר בכוח. ולהשתמש במוח לפעמים הרבה יותר חזק מהכוח הפיזי.
אחי הגדול תמיד היה משתמש במשפט: "נשים נשים, שק של נחשים" ותמיד הייתי נעלבת ממנו, הרי אני אישה איך הוא מעז בכלל להגיד משפט שכזה ועוד מולי.
אבל הוא צודק, אנחנו רכלניות,נקמניות, אנחנו יכולות להרוס בתים או אנשים, והכל בעזרת הפה והמוח שלנו. שוב, אני לא אומרת שאנחנו כולנו נוראיות וגרועות אבל אנחנו יכולות להיות הרסניות ואפילו מאד.
בכל שנות חיי נפגעתי מנשים וגברים כאחד, אבל זה לא המגדר שנפגעתי ממנו כי אם אני צריכה לפעול בזהירות ולפחד מהמגדר שפגע בי, אז בעצם אני צריכה לפחד מכולם. אז לא, זה לא נכון להגיד שנפגעתי רק מנשים או רק מגברים אני נפגעתי מאנשים, מבני אדם.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגעתי, ותופתעו לגלות זה לא היה גבר, נכון זאת הייתה אישה (טוב נו ילדה).
בכיתה ג', חברה טובה שלי הרימה חרם כיתתי נגדי, ולמה אתם שואלים? ממ כי אני ועוד ידיד משותף שלנו היינו חברים ממש טובים והחברות בנינו התחזקה, אז היא קינאה ואני שילמתי את המחיר. היא אפילו הצליחה להסית את הידיד נגדי, סיפרה שקרים ובמשך שנה שלמה הלכתי לבצפר שונאת את עצמי יודעת שאני שוב אהיה לבד. ומה ההורים עשו? כלום כי לא סיפרתי להם. לא נראלי שהייתי צריכה. בכיתה ג', בערך בתחילת השנה, אמא של חברה שלי נפטרה בפיגוע אוטובוס. אני לעולם לא אשכח את היום הזה, בכיתי ולא רציתי ללכת לכיתה, גם כי האמא הזאת הייתה כמו אמא שניה בשבילי וגם כי ידעתי שאני אהיה לבד. בכיתי ואמרתי לאמא שלי ואז סיפרתי לה על החרם (כמה חודשים לתוכו) אמא שלי אמרה לי: "אם היא עושה עלייך חרם כנראה שהיא לא חברה כזאת טובה כמו שחשבת, ותקחי את זה כלקח על מי את יכולה לסמוך בהמשך החיים". כמובן שהחרם לא נגמר ולמזלי הבצפר נסגר ובכיתה ד' עברתי לבצפר אחר.
בכיתה ה' או ו' נפגעתי מעוד כמה בנות ולמה זה? כי החלטתי שאני רוצה להסתובב רק עם הבנים והייתי חברה של הבנים בכיתה (לא משנה שהייתי טומבוי)
אז לא התחברו אליי וזה היה בסדר היו כמה בנות שכן התחברו אבל תמיד הרגשתי אאוטסיידרית. (אמא שלי שוב באה ואמרה לי זה מקנאה, אף פעם לא הבנתי מה יש לקנא ואם מקנאים אז למה זה כזה מגעיל אבל, נו, ניחא.)
בכיתה ז', נשארתי אחרי בצפר להתכונן למסיבת סוף שנה, ומישהו שחשבתי שהיה ידיד שלי תקף אותי במסדרון (היה בסגנון מבוך) הוא היה שכבה מעליי. הוא תפס אותי והצמיד אותי לקיר פחדתי בטירוף, כי ידעתי שאף אחד לא רואה אותנו, אלא אם יכנס למבוך, אבל אנחנו אחרי שעות בית הספר, אין מצב מישהו יכנס לשם. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא רוצה שניהיה חברים. לא הבנתי איך מישהו יכול לאהוב מישהו ולהשתמש בכוח. למזלי הגדול הצלחתי להשתחרר ממנו בכך שנתתי לו ברכייה לביצים ורצתי לשירותים להתחבא. מאז, כל יום הייתי דואגת ללכת עם מישהו נוסף איתי לכיתה או הביתה. האם סיפרתי למישהו? לא. למה? כי חשבתי שלא יאמינו לי, כי התביישתי (עד היום חושבת ככה).
שנה אחרי זה, כיתה ח' תקופת האייסיקיו (כן אני זקנה), מישהו פנה אליי בבקשת חברות. התחלנו לדבר והוא הציג את עצמו כבן 16. המשכנו לדבר וקבענו להיפגש. עכשיו, אני לא כזאת נאיבית ואמרתי שנלך לפארק (מקום ציבורי). הבחור החמוד החליט לבוא לפגוש אותי ליד הבית, שיקרתי לאבא שלי שאני הולכת לשכנה לעשר דקות ואחזור בקרוב. יצאתי מהבניין ומה מסתבר בן ה16 הוא לא בן 16 בכלל לא נראה ככה, כל נים וגיד ועצב בגופי אמרו לי להסתובב ולחזור הביתה. אבל אז הוא קרא בשמי ואמרתי לעצמי שהתוכנית נשארת אותה תוכנית נלך לפארק נדבר 10 דקות ואני אחזור הביתה. רק שלו היו תוכניות אחרות, הוא לקח אותי לספספל מבודד והתחלנו לדבר. דבר ראשון שאמרתי לו " אז אתה לא בן 16נכון?" הוא ענה לי שהוא בן 20 בצבא, להזכירכם אני בת 14. המשכנו לדבר ואז הוא לקח את היד שלו והתחיל להעביר אותה על גופי, מעל הבגדים. הוא הוריד לי את הגומיה מהשיער ופיזר לי אותו בטענה "ככה את הרבה יותר יפה" הוא לקח את היד שלי והעביר אותה על המפשעה שלו. למה לא עשיתי כלום? כי קפאתי, פחדתי. אני עד היום שואלת את עצמי איך הייתי כל כך תמימה? למה לא הקשבתי לאינסטינקטים שלי והסתובבתי ישר הביתה. שוב למזלי, או שבאמת יש מישהו ששומר עליי שם למעלה. אבא שלי התקשר אליי לשאול למה אני מתעכבת ולא בבית, החייל ששמע שזה אבא שלי הפסיק בזה הרגע ואמרתי לו שאני חייבת לזוז הלכתי כל כך מהר והוא אחרי, כשנכנסתי הביתה אבא שלי שאל אותי איך היה אצל השכנה אמרתי שאחלה ונכנסתי למקלחת לשטוף את כל הזוהמה הזאת ממני, אני זוכרת שישבתי באמבטיה ובכיתי ושם הבטחתי לעצמי שאני יותר לא אבכה.
בגיל 15 עברתי לקנדה עם המשפחה אומרת לעצמי תודה לאל ושכבר הוטרדתי והותקפתי לי זה לא יקרה שוב פעם.
עברתי גזענות, מצד בנות ובנים בכיתתי, כשזה הגיע למשפחתי כבר לא שתקתי והייתי אלימה. אבל נפגעתי משני המגדרים כאחד, לא משנה אם זה גברים או נשים, נפגעתי מאנשים.
לפני 7 שנים כשחזרתי לגור בארץ עם האקס שלי לשנה, עבדתי במסעדה כשרה חלבית, בתור מלצרית והוטרדתי בהערות בוטות על ידי לקוח שרצה להזמין קצת בשר, הייתי חדשה וביישנתי באתי אל המנהל שלי ואמרתי לו שהלקוח רוצה לדבר איתו, כשהלקוח חזר על דבריו, המנהל שלי שהכיר את האקס שלי אמר לי "נו אז תני לו קצת בשר מה יש?" זה היה אחרי שהוא היה זורק לי משפטים מיניים ומגעילים למינהם. עכשיו לא שזה משנה מה שלבשתי אבל הייתי לבושה בשחור בטייץ וחולצה וסינר שמכסה את הכל. הסתכלתי על הלקוח והסתכלתי על המנהל ואמרתי "אני מצטערת אנחנו מסעדה כשרה אבל הנה התפריט תוכל להזמין אך ורק ממנו." יום למחרת כשהגעתי למשמרת אמרתי למנהל שלי שהוא עבר כל גבול ואני לא מוכנה לעבוד תחת גבר כזה קטן שפוגע בנשים והתפטרתי. הרגשתי חזקה סופסוף עמדתי על שלי, אבל הפגיעה עדיין הייתה שם.
לפני 3 שנים התחלתי לעבוד בבר/מסעדה/ מועדון, קיבלתי מבטים, קיבלתי הערות בוטות, קיבלתי הצעות, נגעו בי אפילו, ותמיד תירצתי את זה כי זה בגלל המדים הקצרים והחושפניים שלנו. כשנגעו בי ישר הלכתי וקראתי למאבטחים והם הוציאו את אותם אנשים, לצערי לגבי הערות ומבטים אין לי מה לעשות זה התחום שאני עובדת בו והיום אני גם יודעת איך להתנהג איתם. אגב קיבלתי הצעות ומבטים מנשים וגברים פה אחד לא רק גברים.
אחרי הגל הראשון של הקורנה קראו לי בחזרה לעבודה וכל כך שמחתי, כל כך התגעגעתי לעבודה שלי. כי כן למרות המבטים והערות לפעמים אני ידעתי איך להתמודד עם זה והיו לי מנהלים מדהימים וגם מאבטחים אז הרגשתי מוגנת. הכרתי לקוח חמוד והתחלנו לצאת לתקופה קצרה. יום אחד כשחזרנו אליו הביתה מסטולים מאלכוהול התחלנו לריב ולדבר על המערכת יחסים שלנו, כמובן שהחשק המיני כבר ירד ולא רציתי כלום, אפילו חשבתי על לנסוע הביתה אבל עדיין הייתי תחת השפעת אלכוהול והשעה הייתה מאוחרת והייתי ממש עייפה. אחרי הריב נשכבנו במיטה בכוונה ללכת לישון, או ככה חשבתי לפחות. לו היה רעיון אחר בראש הוא היה חרמן ורצה סקס, הוא שידל אותי לשכב איתו ולמרות שאמרתי לו לא כמה פעמים הוא בכל זאת הצליח להשתחל לי לתחתונים (עכשיו בראש עבר לי 'נו ,אנחנו זוג נעשה סקס מהיר ונלך לישון' ולמרות שלא רציתי הוא התחיל לזיין אותי, הרגשתי לא בנוח הרגשתי מגעיל אבל השיא? היה כשהייתי בדוגי והוא החליט שהוא רוצה אנאלי, התחננתי ואמרתי שלא ולא באלי ואני לא רוצה, אבל הוא בשלו הוא בכל זאת חדר. אני זוכרת ששוב קפאתי כמו בגיל 14 הייתי בשוק, הגוף פשוט בגד בי והפסיק להגיב. כשהוא גמר העפתי אותו ממני ורצתי לשירותים. אני זוכרת שהתיישבתי על האסלה ופשוט דמעות זלגו מעיניי, כשיצאתי מהשירותים הוא ראה את הפנים שלי וניסה להתקרב צעקתי עליו שלא יעז ויצאתי לעשן כשאני עדיין בוכה ובשוק ממה שקרה הרגע. לא מספיק שהבחור עבד במסעדה מול איפה שעבדתי והייתי רואה אותו כל הזמן הוא אפילו ניגש אליי באחת ההפסקות שלי ואמר לי "את עדיין כועסת עליי? זה בגלל האנאלי? אבל חשבתי שעשית את זה כבר בעבר".
כל זה לבוא ולספר לכם שנפגעתי בחיי מהרבה אנשים, אז סולידריות של נשים? לא אצלי. גם לא סולידריות של גברים.
אני הולכת לפי בן אדם, אני אקשיב, אתמוך ואעזור. אבל לא כי את/ה אישה או גבר. כי קודם כל אני מסתכלת על הבן אדם שמולי.
הרבה אנשים נפגעו ממני כי אני לא תומכת בדעה שלהם, אבל מה עם הדעה שלי? למה אתם לא רוצים לשמוע את הדעה שלי? למה שלא תלכו עם הדעה שלי?
אני אגיד לכם למה, כי לכל אדם יש את הזכות להביע את הדעה שלו, ושתיהיה לו דעה משל עצמו, לכן אני אקשיב ואכבד אבל לא מבטיחה שאני אסכים עם הדעה שלכם, כמו שאתם לא חייבים להסכים עם שלי.
בסופו של היום אני רק רוצה שיבינו את דעתי, למרות כל מה שעברתי, אני לא מחפשת רחמים, אני שונאת שמרחמים עליי.
ולמרות הכל אם יש משהו שלמדתי מהחיים האלה שזה לא משנה אם זה גבר או אישה, מי שיפגע בנו יהיו אנשים ולרוב אלה אנשים שקרובים אלינו, לכן למדתי לבחור בפינצטה את האנשים שאני סומכת עליהם.
