לפני 12 שנים. 16 בדצמבר 2011 בשעה 19:31
יומן הנעל האדומה הוא מבחינתי סרט חובה לכול מי שאוהב בדס"מ
בדרכו הפשוטה הגובלת במה שאנשים יכולים לאכול על המסך
הוא נותן כנות, אירוטיות, טירוף
אני יושבת מולו פעם בכמה שנים
ותוך 10 דקות אני כולי רטובה
מעבר לקאסט היפהפה, התחושה, הפראיות, ההרס העצמי
ההתחלפות הנפשית, החוסר שליטה פשוט איזון מדהים.
זה מוזר כשסרט כזה מגיע, נטול עומק מיוחד אבל מצליח לגעת שם במשהו
אותו הדבר שגורם לקרוע את הבגדים של אדם אחד ולא אחר
אותה תחושה
אותה כימיה
כשבמאי מצליח לקמט כימיה לסרט, זה גורם לי להחסיר פעימה.
נ.ב
איזה גופות מושלמים יש להם.. חבל"ז..
