לילימיי

אנחנו קובעים להפגש,

והוא מגיע...

עם שתי מנורות פלורסנט לאמבטיה,

להחליף את אלה שנשרפו לי,

ושקית מלאה מטעמים.

יש בה אוזו.

"אם כבר את אוהבת ערק,

 עדיף שתשתי את הדבר האמיתי".

מיץ אשכוליות, פיצוחים ועוגיות.

אנחנו שותים ומדברים,

על העבר של שנינו.

הוא כואב את הסיפור שלי...

(טוב, אי אפשר שלא).

אני מספרת לו הכל,

את התחושות והרגשות.

את רגעי השפל והתרוממות הרוח, הגוף והנפש.

"את כל זה עברת, כשלא היינו יחד?

 את אשה אמיצה, לילימיי".

"לעבור את כל מה שעברת ולהשאר..."

הוא לא מוצא את המילה המתאימה.

"שפויה?" אני שואלת .

"כןן, נשארתי לגמרי שפויה".

אני אומרת ומחייכת.

ואז, כמו מן קסם שכזה

אנחנו מתנשקים.

נשיקה מלאת תשוקה, מלאת רגש.

בתוכה המון געגוע וסקרנות,

על כל השנים שעברו.

הוא לא מגולח והשפתיים שלי,

תוך כדי הנשיקות שלנו, מתחילות להתנפח.

"אין מצב, שבפעם הבאה

 אתה בא לא מגולח, ברור?"

"ברור, ברור" הוא אומר.

"אבל תראי איזה בוטוקס טבעי, עשיתי לך".

אני מחוייכת.

כאילו השפתיים העבות והבשרניות שלי,

צריכות עוד חיזוק.