הוא מאכיל אותי...
דובדבנים.
אחד לו,
שניים לי.
מי היה מאמין...
טעים לי.
הוא, טעים לי.
אני יושבת עליו,
מתחככת בתנועות אגן מעגליות.
הלשון שלי נכנסת עמוק,
אל תוך הפה שלו.
חוקרת שיניים וריר מתקתק.
יונקת את הלשון שלו.
בעיניים עצומות וגניחות קולניות,
הוא מתמסר לי.
אני יודעת....
כל מה שארצה, אעשה בו.
בבוא היום.
דובדבן לו.
שניים לי.
הוא מאכיל אותי, בחושניות.
הוא כורע על ארבע,
יורד אל גובה הדובדבן שלי.
אני מתפשטת, מאפשרת לו
להטמע בתוך הגוף שלי.
הוא צולל, אל מחוזות של געגוע.
געגוע של שנים, וכאילו, לא חלף הזמן.
זה נכון.
זה מרגיש.
זהו עונג שקשה להסביר אותו, במילים.
עונג, של ידיעה.
הוא יונק לי את הדגדגן,
בתאווה של יניקת עסיס דובדבן של שלהי קיץ.
אני מתענגת.
כשהוא מתחיל להחדיר,
את אצבעות כפות ידיו הגדולות אל תוכי,
אני מזהירה אותו.
אני תמיד מזהירה מראש.
אם אני גומרת...
זהו, אני במקום אחר.
הוא מסרב להאמין.
לא מסכים לי.
"אין מצב שאת מסובבת לי את הגב עכשיו".
הוא אומר וממשיך לאחוז בי חזק.
אני גונחת ונאנחת,
כשהזין שלו עמוק בגרון שלי,
ואצבעותיו העבות, בתוך הכוס הרטוב
וחודרות אל תוך חור התחת הקטן.
אוחחח,
תענוג, הדובדבן הזה.
כשנפרדנו, בדלת ביתי
הוא מנשק אותי ברוב חשק.
"לילה טוב, חזרזירת גמירות".
וואלה, צודק.
אני הכי חזרזירה,
כשזה מגיע לגמירות שלי.
