לילימיי

אני מוצאת את עצמי,

קצת מתבודדת שוב.

בהיותי זאבה בודדה, מימים ימימה

אני מכירה את התכונה הזאת בי, היטב.

יש תקופות בהן אני עמוסה,

עמוסה מכל הכיוונים, גם באנשים.

ויש תקופות, שלא בא לי על אף אחד.

ישנו קומץ, באמת קטן

איתו אני בקשר אמיתי.

קשר חברי של לחייג לאותו אדם ולדבר,

לדבר מהלב.

אנשים שאני סומכת עליהם.

אני יכולה לספור אותן\ם על כף יד אחת.

מי שנמצא בחיי,

עבר את מחסום החארטה שלי...

החירטוט אותו אני מסוגלת לסבול.

אני פשוט מתנתקת, בלי הרבה הסברים.

מאמינה באזהרה, ועוד צ'אנס אחד.

אין בי כוחות עוד,

ליחסים השואבים, יונקים ממני אנרגיות...

בלי להעניק (שלא לומר - להרעיף) לי, אנרגיות בחזרה.

זו תקופה שבה, אני מאוד מחוזרת

אבל מתחשק לי משהו אחר.

משהו מופרע,

בשפיות שלו.