לילימיי

כשאני חושבת עלייך,

זה תמיד, מלא באור.

מלא בשימחה.

למרות כל הדמעות,

המציפות אותי.

למרות כל הכאב הזה,

המפלח את הנפש ואת הלב.

כל יום מחדש.

הזמן לא עוצר.

הזמן, לא עוזר.

הזמן, לא עוזר לשכוח

את כל הטוב, שהיה בך.

את כל החלומות הגדולים,

שנועדת להגשים, ולא הספקת.

את העובדה, שנשארנו אנו

כל כך הרבה אנשים שסבבו ואהבו אותך,

נשארנו בחוסר, כל כך גדול...

ששום דבר, שום ניסיון

לא מצליח למלא אותו.

את החוסר הזה.

מחר, בבית קברות קטן

באמצע מדבר פראי,

בלי גדרות, בלי סמלים מיותרים

נתייחד לנו קמעה,

עם הרבה אהבה וגעגוע.

בכל שאר הזמן,

את בלב שלי.

בגוף שלי.

הכי אהובה מכולם.