לילימיי

אנשי הלילה,

כותבים לי מכתבים.

הם כותבים אותיות,

מילים, לפעמים אפילו

משפטים.

רוב אנשי הלילה, נשואים.

הם כותבים מהר,

מקלידים כשהנשים שלהם ישנות,

מפחדים, שלא יספיקו

לפני שיקבלו מבטים זועמים.

כותבים מכתבים,

לפני שיאלצו, לספר שקרים.

אנשי הלילה,

כותבים לי מכתבים.

לעיתים, אני מדמיינת את עצמי

יורדת כמה קומות במדרגות,

ניגשת לתיבת הדואר,

מוציאה את צרור המפתחות מהכיס,

פותחת את נעילת התיבה,

מוציאה מלא מעטפות,

כל אחת שונה, בגודל ובצבע...

עולה במדרגות,

מתיישבת אל שולחן הכתיבה,

פותחת, מעטפה אחר מעטפה.

רואה את הכתב השונה,

רואה, את התרגשות

האדם הכותב.

במציאות,

אני לוחצת על מקש של מקלדת,

מנסה להבין, לצרף

את האותיות למילים...

עושה עימם חסד,

עם מה, שהם עצמם

לא מסוגלים.

פעם, הלילה ואנשיו

משכו אותי.

עיניינו אותי.

היום, אני מפהקת

קצת יותר מדי, לטעמי.