היא כתבה לי הודעה,
שריגשה אותי.
אם אצמצם אותה, אכתוב...
"את שוזרת מילים בבלוג, כשזירת זר פרחים".
וזה העיף אותי לאחור,
אפילו עד, ימי ילדותי.
במקום הקטן בו גדלתי,
שעכשיו, הוא כבר עיר
לכל דבר ועיניין, והפקקים הכרוכים בו...
היו אז, המון שדות
פרדסים, ומעט אנשים.
בילדותי, אהבתי אחרי שעות
בית הספר להסתובב בשדות.
היו אז מלא צבים חופשיים,
תולעי משי בכל פינה...
הייתי אז, קוטפת חרציות וסביונים
אותם הבאתי לאימי.
בדיעבד, הבנתי
שהיא לא אהבה את הליכלוך שהם עושים...
אבל אין, אין על פרחי שדה.
כשהייתי נשואה, בעלי דאז
הביא לי באחד מימי ההולדת,
זר ענק, ויקר נורא
של וורדים.
כבר אז, יכולתי לראות
את חוסר ההתאמה ביננו (;
אני אוהבת פרחי שדה.
יש משהו, בטירוף הזה של הטבע
שלגמרי עושה לי את זה.
אז אם תחליט, להביא לי פרחים
תביא עימך, פרחי שדה.
זר מוטרף שכזה,
עם ענפים, ועלי אקליפטוס
וציבעוניות שכזאת,
שתעשה לי נעים.
או לפחות, נוריות
שמתכופפות ומתעקלות,
לאן שבא להן.
