לפני 6 שנים. 21 ביוני 2017 בשעה 21:20
אני מחייכת בזווית השפתיים,
כשהילדים שלי רואים תמונות שלי מפעם,
וקצת נדהמים, מההבדל בין הדמות שבתמונה
לאמא שעומדת מולם.
" מה, אמא
את היית פאנקיסטית?"
" כןן, ככה בקטנה..."
(לא סיפרתי על כל מה שראיתי ועשיתי,
במועדונים הטובים של פעם.
פינגווין, קולנוע דן, ליקוויד).
"מתי התחלת לעשן?"
"התחלתי בצבא."
(אין צורך לספר, שהסיגריה הראשונה שלי
הייתה בכיתה ז'...
ומכיתה ח', כבר קניתי קופסאות
מהכסף שעשיתי בבייביסיטר).
"אמא, עישנת פעם גראס?"
"מממ..ניסיתי פעם.
לא אהבתי."
(כןן, בטח...
עד היום אני מתה על זה).
את רוב האקטים הכי משוגעים וביזאריים,
עשיתי בגיל הטיפשעשרה...
ועוד, לא מעט
אחרי.
עוד לפני שנכנסתי לכלוב,
עוד לפני שבכלל שמעתי, על בדס"מ.
לפעמים, בא לי להשתגע שוב.
אבל אני עוצרת.
כל דבר, הרי מגיע בזמן שלו.
זה בדוק.
