אני מקשיבה לפעמוני הרוח,
התלויים על חלוני.
הם משתוללים, עם הרוח
המשתוללת בעוצמה בחוץ.
"תנשמי לילי, תנשמי"
אני אומרת לעצמי.
מנסה להרגיע את האטרף שבי.
בכל השכונה השקטה,
בה אני גרה...
רק את הפעמונים שלי,
אני שומעת.
ואין שום פעמון אחר, שנשמע.
אני תוהה, ביני לבין עצמי
בניסיון להסית קצת את המחשבות הצידה...
אם השכנים שלי, מתענגים
על הצלילים כמוני,
או שמתבאסים מהם.
אני אוהבת את צליל, פעמוני הרוח שלי.
ומבחינתי, כל השכנים כולם
יכולים לקפוץ לי...
אוהבים, או לא.
כןן, כשאני באטרף
רצוי לכולם, לקחת צעד אחד אחורה.
זה יותר עדיף,
עד יעבור זעם.
כשנטרפתי וישבתי לכתוב את הפוסט הזה,
(על דף נייר ועם עט, תמיד!)...
הדרינק החביב, שהכנתי לי מראש
נשפך על כל השולחן.
מממ, ארררר...
אני תמיד מתייחסת לברקסים הללו,
בהבנה.
"תנשמי לילי, תנשמי".
כןן, יש לך כמה דקות עכשיו
לנקות את כל הנוזלים האלו,
מהריצפה, מהשולחן
ומהנעליים שהיו מתחתיו.
נו, טוב
עכשיו, רק נותר להחליט
אם להכין דרינק חדש,
או לוותר.
(אחרי כמה דקות...)
אני לא וותרנית.
לחיים!
(:
