לילימיי

הכי קל לי, לבכות בסרטים.

הדמעות פשוט זולגות, בלי שליטה.

במציאות היום יומית, נדיר שאני בוכה...

למרות שניסיון החיים שלי,

זימן לי לא מעט סיבות לבכי.

אבל בסרטים, זה קל

בלי שליטה.

בלי מעצורים.

אז לפני כשעה, ראיתי איזה סרט.

כבר ראיתי אותו בעבר, רומנטי קיצ'י שכזה.

רק שלא זכרתי את הטוויסט בעלילה.

לאישה הייתה תאונה, כשהבעל שלה

הבריז לה מהדייט במסעדה שקבעו,

והיא חזרה בקריזה הבייתה.

היא הייתה בלי הכרה 3 חודשים,

בהם הבעל, בכל יום הגיע לבית החולים

ודיבר איתה, ושיתף אותה במה שקורה עם הילדים שלהם.

הוא בוכה ואני בוכה...

ואז פתאום, הטלפון שלי מצלצל.

אמא שלי על הקו.

אני מושכת באף ועונה, 

כי מזמן החלטתי שאת אמא לא מסננים.

"שבת שלום, לילי. את ישנה?"

"לא אמא, ראיתי איזה סרט."

"את רואה את השידור של החתונה?

  איזה כובעים, איזה בגדים."

היא כולה נפעמת.

אמא שלי עדיין בסתר ליבה,

מקווה כנראה שאתעניין בדברים של בנות (;

העברתי תחנה כשדיברנו,

ולמראה הכובעים, לא יכולתי להפסיק לצחוק.

הייתה שם מישהי, עם כובע בגובה של חצי מטר

שהסתירה לכולם.

"טוב, אמא...ביי בינתיים."

סיימנו את השיחה,

ומייד העברתי בחזרה לסרט.

פשוט, כי עוד לא

סיימתי את מכסת הבכי שלי.

מי אמר שאני לא מנצלת הזדמנויות?