לילימיי

הסידרה הזאת,

מטלטלת אותי.

אף פעם, אף פעם

לא חתכתי את עצמי.

אבל עשיתי הרבה,

הכאבה עצמית.

הקטנתי את עצמי.

נתתי לאחרים, שיקטינו אותי.

שמרתי על הקטנות שבשתיקה.

על שתיקה, קטנה ומקטינה.

הגנה עצמית.

כשקמיל חותכת את עצמה,

אני מבינה.

מבינה את הצורך בכאב,

שיגבר על הכאב שבלב.

גם לי כאב כל כך,

אבל גרמתי לאחרים,

להכאיב לי.

איפשרתי להם, להכאיב לי

כי הייתי חייבת, לעבור את זה

עם עצמי.

וטוב שכך.

כבר לא כואב לי,

כמו פעם.

התגברתי על הכאב,

השורף הזה, בלב ובנפש.

קשה לי להאמין, שהם באמת הבינו

איך אני מנתבת אותם.

תמיד, הייתי חכמה יותר

מהמכאיבים שלי.

גם כשהם היו, יותר

משכילים או חזקים ממני.

תמיד ידי, הייתה על העליונה.

תמיד לקחתי, את מה

שישקיט את הכאב שלי.

הכאב הפנימי.

הסידרה הזאת, חפצים חדים

מטלטלת אותי.

היא עוזרת לי, להבין יותר

את ההישרדות שלי.

ואולי, גם את שלכם.