לפני 5 שנים. 19 באוגוסט 2018 בשעה 18:20
כבר 10 שנים,
שאת אינך.
זה מוזר,
כל כך מוזר.
אני עוד מחכה,
שתתקשרי ותגידי לי,
לשים מים לקפה...
שאת בדרך.
ואת לא באה.
לא חוזרת.
לא מתקשרת.
לא שותה איתי קפה.
לא בחיים.
השכול, הוא עצב
בן זונה.
צלקת, ששמה חותם
על כל ההוויה שלנו.
את אינך, ואנחנו
ממשיכים.
בכל רגע, כל אירוע, כל רגש
של שימחה, עצב, כעס
אנו חווים את החוסר שלך.
כולנו כמשפחה,
וכל אחד מאיתנו, בלבד שלו.
בבית קברות קטן,
בנאות מדבר, בנגב
עם הרבה צהוב של הרים מסביב,
את פוגשת אותנו.
הקבר שלך, עומד שם
סלעי, איתן, עם אבני בזלת.
עם קקטוסים, שרק הם
מסוגלים לפרוח בשמש הקופחת,
של המדבר.
תמיד היית, אישה של מדבר.
בחייך ובמותך, את שם.
ואנחנו, בדמעות גדולות
באים אליך, שוב.
