לילימיי

לפעמים, כשאני מאוננת

אני מדמיינת את עצמי,

בעוד עשר או עשרים שנה...

מאוננת גם כן.

אני תוהה, אם אוכל עדיין

לפשק חזק את הרגליים,

גדול ורחב, כפי שאני אוהבת

ומחליטה, שכן.

סקר קצר לחג:

גם אתכן\ם,

לראות ידיים עדינות,

עם ציפורניים ארוכות משוחות לק אדום,

שותלות צמחים, באדמה חדשה.

הידיים מלוכלכות מעפר רטוב...

זה מחרמן?

החברה הכי טובה שלי (ונילית),

באה לקפה.

נתתי לה לקרוא משהו שכתבתי כאן,

והיא ביקשה להמשיך לקרוא.

כמובן שאיפשרתי לה.

היא יודעת על מעללי כבר הרבה שנים,

אבל לקרוא אותי, לא ממש יצא לה.

"את כותבת כל כך אמיתי" היא אומרת.

"הקוראים שלך, שלא מכירים אותך במציאות

  לא מבינים אפילו, עד כמה 

  את כותבת את עצמך".

"את קוראת את עוד קצת ממני?"

אני שואלת מהמטבח.

"כן. גם" היא עונה.

ופתאום הבנתי,

שב"עוד קצת ממני",

אני לגמרי, מכירה לכן\ם

את עצמי.