קודם כל. סיפרו לי על הכלוב לפני שנים על גבי שנים, אולי עוד באלפיים וחמש אלפיים ושש. חשבתי, הגיתי, זממתי ופינטזתי אותו, אבל לא נכנסתי לקרוא באמת, וחבל שכך, כי לו הייתי קוראת הייתי בונה הרבה פחות מגדלים פרחוניים באוויר. אתם עוד לא מכירים אותי ולכן אני צריכה להתנצל, ולהסביר שאני האחרונה שבאה למקום ומתחילה להשמיץ את יושביו. אבל אני מופתעת מחוסר הכבוד ששורר כאן. אני לא מדברת על "כבוד" בידיאסאמי, המדגדג את בלוטות הזרע ולכן נעים לקיימו: כן גבירתי, באמת שסליחה, כן, תודה לך על שאת ניאותה לשוחח עימי. אני מדברת על כבוד אמיתי, שמתקיים בין שני אנשים אמיתיים. כלומר על כבוד מהסוג המשעמם, המעייף, הגובה מחיר של איפוק: הנה למשל, אם נכנסת לכאן אישה נשואה הנאבקת בכבלי נישואיה, אולי לא נכון לעוט עליה כמו חבורה של עיטים ולנסות "לשכנע" אותה שמה שהיא באמת צריכה זה לסשן אותך. "אה, את נשואה? חבל, חבל".
אבל, אמרתי את מה שאמרתי, הורדתי מהלב, ומעתה לא אקטר. מבטיחה ואף נשבעת.
סתם, בלי קשר, לא חבל. בעלי הוא גבר משכמו ומעלה. גבר אמיתי, עתיק, אירופי כזה, שקט ואוהב. יש לי בית נוח ונעים, מלא פרחים, יש לנו כלב שאוהב אותנו אהבה שאינה תלויה בדבר, מלבד שאריות מהסטייק. אני לא מקנאת באף אדם.
ועם זאת, אני מתכננת קאמבק היסטרי אם לא היסטורי. ברגעים אלו אני עמלה על סיפור, והובטח לי מקום (!) במגזינו היוקרתי, כך סיפרו לי שהוא, של האתר הזה. אני מתרגשת, לא כתבתי סיפור כבר עשר שנים. אני משפצת כל פרט עשרים פעם. וזה סיפור פשוט, מערכה אחת ותמונה אחת. נרגשת.
אני: אופטימית ומצפה לבאות. והדבר הבא, ממש הבא, יהיה לספר לבעלי.
לפני 14 שנים. 12 באוגוסט 2010 בשעה 3:43
