תמיכה

אם הייתי מהכורעים, בוודאי הייתי צונחת על ברכי ומודה לכל מי שאפשר להודות לו על שההפקה הזאת מאחורי.
אבל אני לא. אז אני יושבת בכיף עם התה והעוגה שלי בזמן שכלבונת מסדרת את חדר העבודה שלי, ועכשיו בעצם נשאר לי רק לחכות לתמונות.
ההפקה הזאת הייתה אח הדברים המעצבנים ביותר שקרו לי. נתחיל במעצבת הנודניקית שאפילו לא יודעת מה היא רוצה לראות, נעבור לדוגמניות שלה שאחת מהן הייתה בת 14 ונראתה בת 12 במקרה הטוב (תודה למוכשרות שלי, הצלחתי לגרום לה להיראות בת 16) שמפחדת מכל דבר ועוד דוגמנית שלה בת 17 שבטוחה שהיא יודעת איך הכל צריך להיות... נו באמת! תודה לאל על הדוגמניות שלי שיודעות איך להתנהג!!!
לקראת סוף יום הצילומים הראשון הייתה לנו התמוטטות קלה שבגללה איבדנו את היום השני... נכון כייף??? בעע! בסוף סיימנו את הכל אתמול בסביבות אחת בלילה, ואני סיימתי את ההפקה הזאת עם 2 מסקנות קטנות:
1. לא עושה יותר דברים כאלה בהתנדבות- אין מצב! 500 ש"ח לא שווים את זה. פעם הבאה שישלמו כמו שצריך ואז לא איכפת לי לגרום לכולן להיראות כמו נרקומניות שמחפשות את המנה הבאה!
2. כל מי שחושבת לעשות קריירה בדוגמנות, בין אם חובבנית ובין אם רצינית, שתלמד לסתום את הפה כשמארגנים אותה לצילומים, ללמוד שגם אם היא הבחורה הכי חכמה בעולם, אלא אם יש לך רעיון או הצעה לפוזה תשאירי את המוח שלך מחוץ לדלת!

ובזאת אני סיימתי את ההפקה והכאב ראש הזה, וברוך שפטרנו!
בתקווה שבוע הבא כבר יהיו תמונות, כרטיסי ביקור חדשים וכל הנלווה לזה...

ועד אז... הרבה הרבה מנוחה!!!