פעם שמש, פעמיים לבנה .

יש אור .

אך אם לא הייתה החשיכה, לא היה גם הוא.

הטוב התמים בוקע בגוף, מפיץ עצמו לכדי מחוות, מעשים, מבטים,

ומיד שולח עצמו אל עבר הרע, המקטין, המסית,

הרי בלעדיו, ללא אחיו, לא היה גם הוא.

ולא הייתה האדמה נושמת, נעה, עולה ויורדת כמו גלים,

אלמלא המים החיים תמיד,

ולא היו הם זזים לעברי אם לא הרוח,

שמאין התחילה אין איש יודע,

וגם לא לאן תגיע,

ובלי האש, כמו זו שבוערת תמיד בעינייך,

את כל זה לא הייתי רואה.

אולי,

כדי למצוא אותך,

אני צריך למסור עצמי קודם אל חסרונך,

לפני שאחזתי בך, לפני שנישקתי, לפני שליטפתי ואז הפסקתי,

כדי שכשניפגש,

אפקח את עיניי כמו זה המואר מהחושך,

אחייך את חיוכי כמו המדבר המשנה צורתו בשעתה של רוח,

אשיר ללבנה כמו שהפרח שר לשמש,

אהיה מלא בחיים כמו הנחל היבש המתמלא במים,

אולי,

ככה תבואי,

כשאהיה במקום הכי קר, הכי שקוף, הכי חשוף,

כדי להציל אותי מעצמי,

הרי נועדתי לאהבה ולא לשנאה,

נועדתי לך ולי .