Bow down before the one you serve

שלום לכל מי שפינה מזמנו לקרוא את הבלוג שלי.

תחילה אתן לכם מעט רקע על עצמי כדי שתבינו את נקודת המוצא שלי...
אני אנג'ל, שולטת מלידה, בשנות העשרים המאוחרות לחייה. אני אדם מאוד צנוע, למרות היותי מלכה. מעט קשה לי לכתוב והמחשבה לפרסם את הרהוריי ורגשותיי קבל עם ועדה עושים לי מעט בחילה. אך זהו המוצא אחרון מבחינתי. אני מקווה שישנם מביניכם שחשים או חשו כמוני וגם אם לא, אולי תוכלו לתת לי נקודות למחשבה. אני לא מצפה לקבל כאן טיפול פסיכולוגי ולא למצוא חבר נפש, רק אולי לחוש יותר שלימה ויותר טוב. כולי תקווה שאוכל להגיע למסקנות הדרושות ולשקט אותו אני מחפשת זמן רב כל כך. אומרים שלעלות דברים על כתב יכול להביא לפתרון המיוחל. זוהי משאלתי.

לעולם הבדסמ נחשפתי לפני 5 שנים במקריות גמורה ולשמחתי הרבה. תמיד היה שם משהו שבער בי ולא ידעתי על מה לשים את האצבע. עד שהייתי במסיבת בדסמ בחו"ל וזה היה אהבה ממבט ראשון. דרך העולם הזה למדתי דברים נפלאים על עצמי ועל הסובבים אותי. תמיד הקפדתי למצוא לי בני זוג מהעולם הזה.

הכל טוב ויפה, עד היום בו חזרתי למי שבן זוגי היום. אנחנו יחד שנים מספר והמערכת יחסים שלנו החלה לסירוגין טרם כניסתי לעולם מופלא זה. הוא אדם מאוד יקר לי, אני אוהבת אותו, אהבה ללא תנאים, עד עמקי נשמתי ורוצה אותו בתור אב לילדיי. למרות שמערכת היחסים ביננו מלווה במשחקי שליטה וכניעה, הוא לא מוכן לקרוא לילד בשמו. כלומר, יש לנו משחקים ביום יום (יותר מהשולט והנשלט שיש באופן טבעי בכל מערכת יחסים ונילית), אך לא ממש ניתן לקרוא לזה סשן. זה לא מתוכנן, אנחנו לבושים בליבוש רגיל ולא משתמשים בצעצועים. זה ממש על סף ונילי ומה שבטוח זה לא מספק אותי מבחינה בדסמית. מבחינה מינית ודאי שכן.

בן זוגי מודע לכך שבדסמ הוא חלק בלתי נפרד מחיי אך אינו מוכן שזה יכנס ליחסים שלנו. מעבר לכך, הוא כל כך מבין ומפרגן, שאין לו בעיה שאצא למסיבות השונות מידי שבוע ואספק את צרכיי שם (כל עוד אין מין). יתכן ויהיו מביניכם שיאמרו : אז מה הבעיה שלך??
שלא תבינו לא נכון, אני מאוד מעריכה את הפתיחות והאמון שהוא נותן בי. אך בכל זאת הסיטואציה עצמה גורמת לי בילבול. יש כל כך הרבה שאלות שרצות במוחי שלא נותנות לי מנוח.
אני מעוניינת בדעתכם הכנה, אולי איזה עצה או אנקדוטה שיעשו לי סדר בבלגן. אשמח גם להודעות עם תשובות רציניות בלבד.

על זמנכם מודה.